נדבך מרכזי בביקורת הפמיניסטית על יחס החוק לאונס היה ערעור על הקריטריון הראייתי למתן הסכמה שבו הסכימו ביהמ"ש להודות. יש לזכור כי ישנה הבחנה בין ראייה למתן הסכמה וראייה המראה כי אמונתו של נאשם שהסכמה ניתנה היא הגיונית (יידון בנושא mens rea).
הקריטריון תחת ויכוח נגע בהתנהגות ולבוש בזמן האונס לכאורה וכל יחסים קודמים עם הנאשם. השפעת הביקורת הפמיניסטית הייתה שינוי החוק לטובה. לדוגמא "חוקי מגן-אונס" (rape-shield statutes) מצמצמים את טווח הראיות הקבילות בנוגע לעברה המיני של המתלוננת, אם כי לא כל הבעיות בנושא זה נעלמו כליל18. אך מטרתי כאן אינה לסקור את שינויים אלו אלא להעריך את הטענות השונות שעובדות מסוימות, אם הוכחו, נוגעות לשאלה האם הסכמה ניתנה.
העובדה שאישה הסכימה בעבר ליחסים עם גברים אינה מהווה הסכמה כלשהי למין עם גבר כעת. כמובן שגבר המודע לעברה המיני של אישה עשוי לנטות להאמין בהתאם בסבירות של היענותה או אי-היענותה אליו. הנקודה היא שמהתנהגותה בעבר בלבד גבר רק יכול להניח שהיא תסכים, אך לא להסיק שהיא אכן מסכימה.
דעה פסולה אחרת היא שהתנהגות בעבר מכתימה את אופייה של האישה באופן המפחית מערך הסכמתה. השקפה קשורה היא ש"נשים בלתי-צנועות" אינן אמינות באופן כללי וכך גם טענותיהן לאונס. יש לציין כי אף אחד מחשיב גבר פעיל מינית כמוסרי פחות רק בשל המתירנות שלו.
הטענה שאישה המתלבשת או מתנהגת בצורה מינית מפורשת נותנת בכך את הסכמתה למין פתוחה לאותה הביקורת. "מפורשת מינית" צריכה להיות מובנת כמאפיינת התנהגות מחוץ להקשר של אינטראקציה מינית שהחלה ושכבר נמצאת בדרגת אינטימיות מסוימת. אם לאחר התגפפות אישה עושה אקט כמו התפשטות או הנחת ידי הגבר על מבושיה, אזי ניתן להחשיב התנהגות זו כמפורשת מינית וכרצון לאינטימיות גדולה יותר. (זאת תחת המגבלה לפיה הסכמה לאינטימיות גדולה יותר אינה הסכמה ליחסים מלאים).
אולם התנהגות מינית מפורשת מחוץ להקשר זה לא צריכה להתפרש כהסכמה לאינטימיות מינית. "מפורשת מינית" יכול לתאר כאן טווח של התנהגויות- ביטוי עצמי של מיניות, עניין במין, עניין מיני במישהו או בפשטות הנאה ללא כוונות מיניות. אף אחת מהתנהגויות אלו אינה מהווה הסכמה, לכל היותר חלקן יכולת לבטא רצון בתחילת תהליך שיכול להיות אינטימי במידה כלשהי. בתקווה מספיק נאמר בפרק 2 בכדי לסתור את ההנחה שהתנהגות נשים תחת מוסכמות כלשהן מהוות הסכמה.
פמיניסטיות ביקרו את אלו, כולל שופטים, שטענו כי נשים 'מזמינות' אונס ע"י התנהגותן או לבושן. חשוב להפריד את השאלה האם ניתן להאשים נשים בתרומה למצב שהוביל לאונס שלהן ובין השאלה האם חוסר זהירות שכזה מפחית מאשמתו של האנס. עיקרון כללי יכול להיות שאדם היודע שנזק מסוים ככל הנראה (או בסבירות גבוהה) יקרה לו בנסיבות מסוימות, ושיכול להימנע מנסיבות אלו, יכול להיות אשם בנזק שנגרם לו כאשר אינו נמנע מנסיבות אלו. אם אני נכנס ללא צורך לשכונה מסוכנת בלילה, לבדי, מסתובב הלוך ושוב ומציג את ארנקי, האם לא ניתן לטעון שגרמתי לכך שנשדדתי. ההקבלה להתנהגות נשים ברורה, אך האם נסיק מכך שהתנהגות כזו "מזמינה" אונס?
ישנן חמש תשובות. ראשית, היחסים בין ההתנהגות והפשע שהיא "מזמינה" צריכים להיות מתוארים בזהירות. גנב אינו מפרש שיטוט בודד של אדם הנראה עשיר כהסכמה לגניבת כספו, אלא רק מנצל את המצב. אנס יכול לטעון שהתנהגות מינית מפורשת היא ראייה להסכמה, אך היא אינה, מסיבות שכבר צויינו, יותר "מזמינה" אונס מאשר שארנק חשוף מזמין שוד. שנית, אנסים אינם דבקים בחוק שרק נשים שלכאורה "מזמינות" מין צריכות להיאנס. גברים תוקפים נשים בשל מגוון סיבות שלרוב קשורות בניצול כוחו של התוקף ופגיעותה של הקורבן.
שלישית, אדם עשיר יכול ללכת דרך שכונה פחות מסוכנת ללא עלות משמעותית. נשים בדומה מתבקשות לשאת בעלות של לבוש והתנהגות שאינם "מזמינים" אונס. ייתכן והן יטענו בצדק שאין זה הגיוני לכפות עלות כזו עליהן, שכן היא מונעת ביטוי-עצמי חופשי והיא נכפית בגלל שהיא מחיר ההימנעות מנזק שנגרם בידי פעולותיהם הבלתי-מוצדקות של גברים מסוימים. מוצדק יותר לחשוב שעלות הפחתת הסבירות לאונס צריכה ליפול החברה בכלל, וגברים בפרט, ולא על הנשים לבדן. עלות זו תתבטא בשיעורי הרשעה גבוהים יותר והחלת עונשים מרתיעים יותר וע"י שינוי התפיסה החברתית של מין ומיניות שעלולה לתמוך באגרסיביות מינית גברית.
רביעית, ישנה הסכנה לתמונת סכום-אפס (zero-sum) של אחריות לפשע. התמונה טוענת שככל שאדם תורם בהתנהגותו או רשלנותו ליצירת הנסיבות לפשע, כך הפושע פחות אחראי לפשע שביצע19. פשע אינו חמור פחות אם התרחש בנסיבות שאותן עזר הקורבן ליצור.
חמישית, אין העובדה שהאישה מכירה את התוקף שלה מעידה שהיא עתה מסכימה למין עימו. ואין לחשוב שאונס בידי זר חמור יותר מבידי מכר20. הסכמתה הנוכחית של אישה אינה צריכה להשתמע מהעובדה שהייתה לי היסטוריה מינית עם אדם כלשהו. תבנית יחסים מיניים בעבר יכולה להיות בעלת משמעות ראייתית בבחינת מקרה של אונס לכאורה. אך ההנחה שזוג תמיד יערוך מו"מ על יחסי המין שלו אינה הגיונית, והיא מסוכנת במיוחד לאחר שהיחסים הסתיימו. כמו כן אין זה בטוח אם ישנם מאפיינים של המקרה הנוכחי, שבהעדר יחסים קודמים, יתנו משקל לטענת הקורבן לאונס. ייתכן שאישה קיימה יחסים "בהסכמה" בתוך מערכת יחסים אלימה בה הגבר הכה אותה בקביעות, לעיתים כהקדמה למין. אין זאת ראייה לכך שכאשר היחסים התסיימו היא מסכימה למין עם אותו גבר לאחר שימוש באיום או אלימות כנגדה21.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
