כלכלת ישראל- סיכום מאמר: סקירה היסטורית – דן גלעדי
מתוך: מנהל עסקים: כלכלת ישראל – סיכומים: סיכומי מאמרים בכלכלה ומנהל עסקים
לרקע למאמר ראה: היסטוריה של הכלכלה הישראלית
תמ"ג לנפש – סך הסחורות והשירותים הנוצרים במשק מסוים, מחולק במספר הנפשות.
מדד הפיתוח האנושי – משלב נתונים כלכליים בסיסיים (כגון – הכנסה ריאלית לנפש) עם נתונים חשובים כלכליים (כגון – תוחלת חיים ורמת חינוך).
* ב-1997 ישראל דורגה כמדינה מפותחת. לפי התמ"ג לנפש, ישראל קרובה למדינות אירופה המפותחות.
מדינה צעירה – נוסדה לאחר הקמת האו"ם.
הכלכלה עם קום המדינה:
ב-1947 ישראל סיפקה סחורות לצבאות בריטניה ובעלי בריתה, דבר שהוביל לצמיחת התעשייה בשנים 1942-1945 (כלומר, בזמן השואה, הייתה צמיחה בישראל). לקראת סוף המנדט, הכלכלה בישראל הייתה מודרנית ומתקדמת, בעלת מערכת מנהלית מסודרת. היו מוסדות שיכלו לקבל על עצמם את האחריות במעבר לשלטון עצמי. רבע מכלל כוח העבודה היה מגויס ולמרות זאת מערכת הייצור פעלה בעוצמה, והתוצר הלאומי לא פחת. במהלך המלחמה החליפו את השטרות למטבע הישראלי החדש, שהופיע מטעם בנק אפ"ק (אנגלו-פלשתינה קומפני), שהיה בבעלות מוסדות ציוניים. למרות אי-הודאות הכלכלית היה אמון מלא במטבע ותהליך ההחלפה היה ללא זעזועים.
1. שנים 1948-1951:
א. הוכפלה האוכלוסייה עקב העלייה. מחצית היו פליטי שואה ומחצית היו יוצאי ארצות האסלאם. רובם הגיעו ללא אמצעים והדבר יצר עול על התקציב. הסוכנות היהודית עזרה לקלוט אותם. עם סיום המלחמה, הנטל הביטחוני פחת. מאידך, היה גידול בביקוש המקומי – מוצרי מזון, תעשייה, דיור ושירותים ציבוריים. בנוסף, נוצרו עבודות של כוח-אדם שניתן היה לנצלם למטרות לאומיות (פיזור האוכלוסייה ויישוב אזורי ספר).
ב. הוכפל מספר היישובים החקלאיים.
ג. השקעות רחבות בחקלאות, בבנייה ובתחבורה, בעקבות ייבוא הון וריסון הצריכה (שבוצע באמצעות תוכנית ה-"צנע"). לצורך השקעות ופיתוח עמדו לרשות המדינה שטחים שננטשו ע"י הערבים, או שהיו בלתי מיושבים.
מעמד ההתיישבות החקלאית נוצר בעקבות כמה גורמים:
א. לחץ לספק מזון לאוכלוסייה שגדלה והכפר הערבי כבר לא היה ספק עיקרי.
ב. רצו לקשור אחוז גדול יותר של יהודים לעבודת החקלאות ולמפעל ההתיישבות
ג. רצו ליישב חקלאים בשטחים ריקים כדי להגן על גבולות הארץ.
ד. עבודת החקלאות העסיקה הרבה עולים, תוך מניעת התרכזותם במרכז ובערים.
בתקופה זו הוקמו הרבה קיבוצים, מושבי עולים ועיירות פיתוח. העולים פנו לערים ולמושבות הותיקות ונוצרה מצוקת דיור, שהובילו לשכן אותם בערים ובעיירות ערביות שננטשו (לוד, רמלה, עכו, ירושלים, חיפה וצפת), גם במקומות חדשים (ירוחם וקרית שמונה) וגם על בסיסן של עיירות ערביות ותיקות (בית שאן ויבנה).
צנע, מצוקה כלכלית ומחזור במט"ח:
משטר הצנע – שיטה כלכלית בה הקציבו מוצרים חיוניים לפי נקודות, שחולקו באופן שווה לכל התושבים (על-ידי הממשלה). בתחילה מוצרי מזון בסיסיים (שמן, סוכר וכו') ואחר-כך גם ביגוד, הנעלה וכלי בית. מחירי המוצרים היו אחידים וקבועים תוך פיקוח. פיקוח זה חל גם על ייבוא, מטבע חוץ, אשראי בנקאי וחומרי גלם.
הנחות היסוד למדיניות הצנע והפיקוח היו:
א. תקופת חרום, שחייבה ריכוז כל המקורות הכלכליים בצורה שתבטיח המשך קיום.
ב. היו חייבים (ומסוגלים) לנהל את הכלכלה בדרך של תקנות והוראות.
* בשנים 1949-1950 המחירים היו יציבים ורמת קיום הובטחה לשכבות החלשות. בשנת 1950 נוצרה בעיה בה מערכת הפיקוח לא הצליחה לאכוף את הצווים וההוראות, מה שהוביל לקיום שוק שחור, במחירים גבוהים. הדבר הוביל להתערבות ביורוקרטית שהמאיסה את עצמה ולא ריסנה ביקושים למוצרים בפיקוח. כולם קנו ומכרו בשוק השחור. בנוסף, לא עודדו יעילות והגברת הפריון לכן, האבטלה הייתה גבוהה ושיעור האינפלציה החל לגדול. לבסוף, היו תופעות של משק מלאכותי. הכישלון נבע מהגירעון התקציבי, שכוסה על-ידי הגדלת כמות הכסף באמצעות הלוואות מהבנקים. הגידול בכמות הכסף סיפק את כוח הקנייה לביקוש האוכלוסייה.
* תקופת הצנע צרמה לצמצום המצוקה החומרית של השכבות החלשות.
המשבר במאזן התשלומים:
בתחילה היה מחסור במט"ח, עקב הוצאות שגדולות מההכנסות. והמדינה התקשתה לממן את הגירעון. חצי ממימון הגירעון היה מגביות ממקורות יהודיים והשאר היה מאשראי לטווח קצר מבנקים מסחריים בחו"ל ומחברות דלק. ישראל הייתה נתונה בסכנה וספקי האשראי סירבו להגדיל את המימון (סיכון מסחרי ויתרות מט"ח מינימאליות).
מקורות המימון:
א. ארצות הברית.
ב. ניהול מו"מ עם גרמניה לגבי ה-"שילומים".
ג. הנפקת אג"ח ממשלתיות (מלווה עצמאות).
* הייתה תלות בארצות הברית, הייתה הכרה בגרמניה אחרת וההייתה התחייבות ליהודים שתרמו או קנו אג"ח.
מאזן התשלומים – מסכם יחסים כלכליים במשך שנה, בדולרים, בין כלל תושבי המדינה ומוסדותיה לבין חו"ל.
2. שנים 1952-1953 – מיתון ראשון:
ב-1952 הכריזו על מדיניות כלכלית חדשה, שנבעה מהמשבר של תקופת הצנע (אינפלציה והדפסת כסף). המדיניות כללה – הפסקת הדפסה, פיחות במטבע המקומי (ערכו הגבוה גרם לעיוותים ולבזבוז), ביטול הקיצוב על רוב המוצרים, צמצום הפיקוח על המחירים ומלווה מיוחד של 10% על כל המזומנים והפיקדונות בבנקים. בנוסף, הגיעו כספים ממקורות המימון ואלה שיפרו את המאזן, הייצוא גדל יותר מהייבוא, צריכה ציבורית צומצמה (בעיקר הביטחון), הייתה ירידה בעליה, אך היו גם דברים שליליים – אבטלה, ירידה בקצב הגידול של התוצר הלאומי, הרבה עולים גרו במגורים זמניים, הממשלה לחצה על הכלכלה (פיקוח על המטבע, האשראי הבנקאי והמסחר הבינלאומי).
3. שנים 1954-1965 – צמיחה וגאות:
צמיחה שנבעה מהשקעות משנים קודמות ומהשקעות חדשות, שהושקעו בעקבות ייבוא הון מחו"ל ובעקבות עליה במלאי ההון לעובד והגדלת פריונו. בנוסף, גדל מספר המועסקים ושופרה איכותו של כוח העבודה.
מאפיינים נוספים שסייעו להתפתחות:
א. ירידה באחוז המובטלים עד לתעסוקה מלאה.
ב. אינפלציה נמוכה.
* ב-1954 בנק ישראל הפך להיות לבנק המרכזי (גוף מקצועי ולא פוליטי) – עובד לפי וועדים לטווח ארוך.
הבעיות – צריכה פרטית לנפש עלתה בקצב מהיר יותר מהגידול בתוצר לנפש (כמעט לא חסכו כסף) והדבר מנע התקדמות לעצמאות כלכלית. לעלייה בצריכה תרמו גם לחצים פוליטיים מהבוחרים והרצון לעודד עלייה מארצות רווחה ולמנוע ירידה. עליית רמת החיים העמיקה את אי-השוויון בין אזרחים ותיקים לעולים. ונוצר פער במאזן, שגדל למרות העלייה בייצוא. ההפרש נבע מהשקעות ומתשומות לייצור (דלק, חו"ג וכו') ומעלייה תלולה ברמת החיים. בהמשך (שנות ה-60), נוצר מחסור בעובדים ולכן החלה אינפלציה מצד השכר.
ב-1962 הוכרזה מדיניות כלכלית חדשה – פיחות הלירה, ביטול שע"ח רבים (שער נפרד לתיירים, ליצואנים וכו'). המטרות לא הושגו, הגירעון עלה והשכר עלה.
שנים 1965-1967 – מיתון שני:
הסתיימו פרויקטים גדולים, שצמצמו את העבודות הציבוריות והובילו להקטנת הפעילות הכלכלית. בנוסף, היה חשש להרעה נוספת במאזן והיה חשש להתחדשות האינפלציה, לכן צמצמו את הפעילות הכלכלית באופן מבוקר על-ידי צמצום אשראי וקיצוץ בתקציב הפיתוח. הדבר הוביל למיתון, אחוז המובטלים הוכפל והתפוקה וההשקעות ירדו, הירידה גברה ולא הייתה עלייה (מאזן הגירה שלילי). למרות זאת, הגירעון במאזן פחת. עם תחילת מלחמת העצמאות החלה התעוררות והמיתון נעלם.
לחצי ביקוש אינפלציוניים – כשיש תעסוקה מלאה והביקוש גדול מהתוצר, ישנה סכנה לעליית מחירים.
4. שנים 1968-1972 – גאות שנייה:
הייתה צמיחה מהירה ותעסוקה מלאה.
הגורמים לשינוי:
א. הביקוש הכולל התגבר. התעשייה הביטחונית התפתחה, היה מעבר לייצור עצמי של נשק, שהוביל להתפתחות ענף המתכת והאלקטרוניקה וישראל החלה לייצא נשק.
ב. המרצת הביקוש בתחום הבניין והעבודות הציבוריות – סלילת כבישים, מחנאות צבא, יישובים וכו'.
ג. נתחדשה העלייה. העולים אופיינו בידע ובהשכלה. הדבר עודד בנייה וייצור מוצרי תצרוכת, צמיחה בענף המתכת, האלקטרוניקה, הבניין והעבודות הציבוריות שהובילו לצמיחה בשאר הענפים.
תופעות שליליות – הגירעון במאזן עלה, הפער בין היבוא ליצוא גדל, הגירעונות בתקציב גדלו (עקב גידול בהוצאות הביטחון והתשלומים הסוציאליים). בעקבות דברים אלו ועקב תעסוקה מלאה, נצפתה התפרצות אינפלציונית ואכן בסוף שנים אלו הייתה אינפלציה. בנוסף, השכר הריאלי המשיך לעלות בשיעור גבוה מעליית התוצר לעובד. החיסכון הפרטי הנקי הגיע לשיא והחיסכון הציבורי היה שלילי.
לסיכום – הייתה התפתחות כלכלית מהירה, צמיחה בענפי המשק ועלייה ברמת החיים.
5. שנים 1973-1984 – קיפאון ואינפלציה גואה:
נעצרה הצמיחה, היה משבר במאזן התשלומים והתפתח תהליך אינפלציוני, רמת החיים עלתה, הייתה תעסוקה מלאה, שהובילה לתחושה ש-"הכל בסדר".
א. מלחמת יום כיפור – מחיר המלחמה היה שווה לשנת תוצר שלמה, וזאת עקב רכישת כלי נשק וציוד שאבדו בקרב וחלק ניכר מכוח העבודה היה מגויס חודשים. נטל תקציב הביטחון הגיע לשיא. חלקו כוסה על-ידי מענקים והלוואות מארצות הברית. החוב החיצוני גדל עקב התייקרות כלי הנשק, שנקנו במט"ח והחוב הפנימי גדל עקב מימון ההוצאות בתוך ישראל (מטבע מקומי).
ב. משבר הדלק – מחירי הנפט עלו וגרמו להעלאה בהוצאות הייצור. בנוסף, הייתה התייקרות בחו"ג, שפגעו במסחר הבינלאומי והכבידו על הייצוא. לא היה גידול בתוצר לנפש.
תוספת המועסקים נקלטה בעיקר במגזר הציבורי והחלקה בבנקאות ובפיננסים (חלוקה מעוותת). נוצרה אבטלה סמויה. מלאי ההון לעובד (הציוד והחומרים בהם הוא השתמש) עלה, עקב סבסוד ממשלתי של השקעות, שהיוו מענק ממשלתי, שבוצעו בחלקן בתחומים לא רווחיים. והפריון לעובד ירד.
הוצאות התקציב עלו, הגדילו מיסים ומכרו אג"ח (הגדילו חוב פנימי) כדי לממן הוצאות. ערך הנכסים של משקי הבית עלה (נדל"ן והון פיננסי) – התעשרות מלאכותית.
אבטלה סמויה – חלק מהעובדים אינם תורמים לתפוקה ביחס לעלות החזקתם.
מנגנון ההיצמדות – שיטה שבאה לגונן על ערך הנכס (שיטה שמנעה הלחמות באינפלציה).
היפר אינפלציה והתמוטטות מניות הבנקים:
מ-1980 חלה קפיצה בדרגת האינפלציה ונמשכה ההידרדרות הכלכלית. ב-1983 קרסו מניות הבנקים, עקב כישלונה של "שיטת הוויסות" (הנהלות הבנקים תמרנו את המסחר במניותיהם בבורסה בצורה שהבטיחה עלייה רציפה בערכן והממשלה נאלצה לקחת על עצמה אחריות על הבנקים, כדי למנוע את התמוטטותם). הדבר הוביל לעלייה בחוב הפנימי (בשל התחייבויות למחזיקי מניות בבנקים). דברים חיוביים – קידום טכנולוגי באלקטרוניקה ועלייה ברמת ההשכלה.
6. שנים 1985-1989 – הייצוב והצלחתו:
ב-1984 קמה ממשלת אחדות שניסתה להתמודד עם האינפלציה. החיסרון – העסקאות טיפלו בחלק מהבעיות ולטיפולן היו גם השפעות שליליות – בתחומים אחרים: האינפלציה המשיכה לעלות, מאזן התשלומים הורע והיתרות המט"ח פחתו.
ב-1985 הייתה תוכנית כלכלית:
א. קיצוץ בתקציב – הקטנת סובסידיות וצמצום הוצאות אחרות.
ב. ירידה בשכר הריאלי כדי להקטין ביקוש, להגדיל כושר תחרות של הייצוא ולמנוע אבטלה.
ג. פיחות גבוה וייצוב השע"ח.
ד. הקפאת מחירים מנהלית לתקופה מוגבלת.
הממשלה לא הפעילה תקנות לשעת חרום לשם צמצום מספר עובדים במגזר הציבורי וההסתדרות הסכימו לשחיקת השכר בשנה הראשונה. האינפלציה ירדה והגירעון צומצם תוך שנה. כמו כן, היה שיפור בתנאי החליפין עם חו"ל בשל ירידת מחירי הנפט וקבלת מענק לתקופה של שנתיים מארצות הברית.
כעבור שנה נתגלו סימני שחיקה בכמה תחומים: השכר הריאלי החל שוב לעלות, התקציב לא כלל את הקיצוצים שנדרשו והמגזר העסקי התקשה מנטל הריבית. לבסוף, התוצר עלה, התעסוקה נותרה יציבה והתקציב כמעט נשאר מאוזן. לקראת סוף התקופה האבטלה עלתה, החיסכון הפרטי ואחוז ההשקעות ירדו וכתוצאה מכך הואטה הצמיחה. בסוף התברר כי לא חלו שינויים שיבטיחו צמיחה רצופה וישפרו את מאזן התשלומים.
7. שנים 1990-1998 – עלייה, חידוש צמיחה מהירה וסימני האטה:
בתחילה, הייתה עליה מבריה"מ, שהובילה להגדלת התקציב, גדלו הביקושים, המשק נתעשר בכוח-אדם איכותי. הדבר הוביל לעליית האבטלה ומ-1993 החלה לרדת. העולים לא עסקו במקצועות הקודמים שלהם וזה האיץ את הניידות והגמישות של כוח העבודה.
עד 1995 המשק צמח בקצב מהיר, התוצר התרחב והתוצר לנפש עלה, הייתה תעסוקה מלאה, האינפלציה ירדה, ההשקעות גדלו, אך במקביל הגירעון גדל (עקב הוצאות שכר) וגם הגירעון בחשבון השוטף. בנוסף, היו שינויים מדיניים עולמיים ואזוריים, שפתחו בפני המשק שווקים חדשים, מלאי ההון גדל (איפשר קליטה של עובדים במעגל הייצור), השקעות בתשתיות גדלו וגם בחינוך ובמו"פ.
בשנים 1996-1998 היו שינויים שנבעו ממספר סיבות:
א. הרעה בתנאי הסחר עקב שינויי מחירים בשוק הבינלאומי.
ב. הגידול בצריכה הפרטית לנפש התחזק עם עליית השכר במגזר הציבורי ועקב גידול תשלומי ההעברה.
ייבוא ההון איפשר מימון הגירעון במאזן התשלומים ואת הגדלת יתרות מט"ח, אך החובות לחו"ל גדלו. ב-1996 קצב גידול התוצר ירד, הגירעון המאזן התשלומים גדל, הגירעון בתקציב גדל (עקב המיתון), האינפלציה גדלה, המדד עלה, אך גדלו ההשקעות מחו"ל וגדל הייצוא. ב-1997 הצטמצמה הפעילות וב-1998 האבטלה גדלה, ההשקעות ירדו והאינפלציה ירדה.
