סיכום מאמר: זרים במדינה יהודית – הפוליטיקה החדשה של הגירת עבודה בישראל / קמפ ורייכמן
מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה
- גלובליזציה – זרימה טראנס לאומית של מידע, אנשים, הון, עבודה, סחורות.
- הגירת עבודה – מאפיין של תהליכי גלובליזציה.
- השפעת תהליכי הגלובליזציה על המדינה – יחסי הגומלין בין שחקנים לא מדינתיים לבין המדינה. המשחק המקומי בא לידי ביטוי בין העירייה של ת"א לבין ארגוני זכויות אדם.
מושגים:
- מדינת לאום – קבוצה אתנית לאומית, ששולטת על טריטוריה מוגדרת. ללאום ששולט בשטח יש תרבות משותפת, עבר משותף וזיכרונות משותפים.
- חירות שלילית – מושג משל ישעיהו ברלין. הכוונה לחירות ממשהו – כלומר, תחת חירויות אלה אפשר לציין את הזכות לחירות משעבוד, זכות מהפקעת רכו, מפגיעה בזכויות הפרט. אפשר לשייך את המושג הזה לליברליזם, למדיניות ליברלית.
- חירות חיובית – חירות למשהו, יש כאן זכות לקבל משהו – זכות לשירותי בריאות, לחינוך, לרווחה, אלה תביעות שלנו כאזרחים מאותו שחקן מדיני. זה מתאים לסוציאליזם, המתאים למדינת רווחה.
במה עוסק המאמר?
- המאמר "זרים במדינה יהודית" עובר מעיסוק בגלובליזציה לניתוח ולדיון במאפיינים בחברה הישראלית ודן באופן שבו הנושא הגלובאלי משפיע על מדינת ישראל.
- ההתמקדות היא בתופעת מהגרי העבודה – החוקרות בוחנות איך נוכחותם של המהגרים משפיעה על המוסדות החברתיים והפוליטיים במדינת ישראל, נבחן את המבנה החברתי והפוליטי בעידן הגלובלי.
המאמר עוסק בקשר המורכב, שנוצר בין שלושה סוגי פוליטיקה:
א. פוליטיקה לאומית – תחתיה המוסדות וסוכני המדינה, מפלגות, זו הפוליטיקה הקלאסית.
ב. פוליטיקה מקומית – מוסדות עירוניים ושלוחותיהם. במאמרנו מדובר בעיריית ת"א.
ג. פוליטיקה חדשה – אותם ארגונים לא ממשלתיים ולא מפלגתיים, ארגונים חברתיים, (ארגוני זכויות האדם, למשל).
הטענה המרכזית במאמר
- · בגלל מדיניות אתנו-לאומית נפתח פתח לכניסתם של העיר וארגוני זכויות אדם, המטפלים במהגרי העבודה. אלו מבזרים את ה"לאומי" ומחדירים הגדרות בתר(פוסט=חדשות)-לאומיות של אזרחות. למרות זאת, המדינה נשארת השחקן המרכזי, שקובע את המדיניות לגבי מהגרי העבודה, השחקנים החדשים מבזרים את ה"לאומי", אבל לא בהכרח מחלישים אותו.
המאמר של קמפ ורייכמן מתמקד בקונפליקט – אין התייחסות מוגדרת לאנשים שהם לא תחת
אותו לאום, אין התייחסות למסה הקריטית של העובדים הזרים, שכן הם לא
שייכים ללאום היהודי. המדינה היא עדיין השחקן המרכזי, הקובע את הגירוש
של המהגרים ואת מגבלותיהם. תפקידן של העיריות הוא להיטיב את תנאי
המעצר, ליידע את המהגרים לגבי זכויותיהם, אך הן אינן מבטלות את השחקן
המרכזי – המדינה.
- הדינאמיקה בין שלושת סוגי הפוליטיקות סייעה לביזור ה"לאומי" – כלומר, להפקעת הסמכות הבלעדית העיקרית של המדינה בקביעת סדר היום, בקבלת ההחלטות.
- טענת הכותבות – על אף הביזור הלאומי המדינה נשארת השחקן המרכזי.
הגעתם של מהגרי העבודה הלא יהודיים יצרה בעיה – מהגרי העבודה הם כוח
עבודה זול, שהפך לפרולטריון. הם הוסיפו עוד תת שכבה ריבודית. הם פרולטריון
בתחתית הסולם חסר הזכויות, הם מנוצלים וייחודם – לא מוחלות עליהם
הזכויות האזרחיות – ביטוח לאומי וכו'.
- ע"פ הכותבות, יחס המדינה כלפי העובדים הזרים הוא אמביוולנטי – מצד אחד, נוכחותם ענתה על הצרכים של בעלי ההון, אך מצד שני, הגדרת מדינת ישראל כמדינה אתנו-לאומית, שפירושה חפיפה בין אזרחות לזהות יהודית, מאפשרת קבלתם של יהודים בלבד.
- לכן, נוצר פיתרון ביניים לא מבוסס – אישור כניסה של מהגרים, אך התעלמות מהם – נוכחותם שקופה – הם אמנם כאן, אך לא מתייחסים אליהם, מתוך התפיסה שייבוא העובדים נתפס כזמני, הם לא יישארו פה לטווח ארוך.
- לגבי הפוליטיקה החדשה והשפעתה על מדינת האומה – הגלובליזציה יצרה פוליטיקה חדשה – זו מושתתת על הסדרים חברתיים חדשים, ארגונים חברתיים, ומנסה לאתגר את הפוליטיקה ברמת המדינה. יש ניסיון ליצור "פוליטי" חדש, שיחול גם על קבוצת המהגרים הזרים, לתת להם זכויות, לקבלם.
- ביזור לאומי – מהלך, שמפקיע את מרכזיותה של המדינה כמקור סמכות בלעדי לעבר אותם שחקנים פוליטיים חדשים (הארגונים החברתיים). בשל מדיניות ההדרה של א"י, ההתעלמות כלפי העובדים הזרים, נוצר תחום שלא טופל, מה שהביא להתפתחות הארגונים הלא-ממשלתיים – אלה ארגונים חברתיים, שמקדמים שיח ציבורי מבוסס זכויות אדם, לכן זהו שיח אוניברסאלי – זכויותיו של אדם באשר הוא אדם, לא מדובר פה דווקא על יהודי. לפעילותם של ארגונים חדשים אלה, שיצרו פוליטיקה חדשה, הצטרפה גם עיריית ת"א.
- הטענה – בעידן הגלובלי המדינה ניצבת בלחצים שבין הגלובלי ללוקלי – "גלוקליזציה". מדינת האומה מאותגרת מלמעלה – גלובאלי, מאותה זרימה חוצת גבולות של הון, רעיונות, אנשים, תהליכים עולמיים, ומלמטה – לוקלי – כוחות חברתיים, פוליטיקה מקומית, שקוראת לתביעת זכויות של הקבוצות הבדלניות.
הלחצים כלפי המדינה
בהקשר הישראלי – הלחץ הגלובאלי – לחץ העל הוא מבעלי ההון בתאגידים רב-לאומיים (לאפשר לזרים להיכנס). יש להם אינטרס חזק לאשפר את כניסתם של מהגרי העבודה, ומנגד – יש ארגונים לא-ממשלתיים, ארגוני זכויות אדם – הם נכנסים ללוקלי, אבל יש להם דרישה גלובלית, אוניברסאלית – נתינת זכויות למהגרים, בואו ננהג בהם בקוד אתי אנושי, נתייחס לזכויותיהם.
מבחינת הלחצים הלוקליים – הם מופנים ע"י הרשות המקומית. הם מקדמים תפיסה של אזרחות עירונית, העיר הופכת להיות שחקנית מרכזית בהתמודדות עם סוגיית מהגרי העבודה.
קמפ ורייכמן טוענות, כי אמנם לא נשמע קום של המהגרים, אך נוכחותם נשמעת – כוחתם בנוכחותם – ולכן זה מאתר את המדיניות האתנו-לאומית, היא כבר לא עובדת. אותה נוכחות של המסה הקריטית הזו מפרקת את הקשר הגורדי בין מדינה ללאום, יש פה התרה של קשר זה – צריכים לתת אופני טיפול שונים ללא-יהודים. זה פתח לנו אפיק חלופי (הנוכחות שלהם) להנפקת סוג אחר של אזרחות – אזרחות עירונית, המקלה על חייו של המהגר, שכן בסיסה אינו בסיס לאומי.
הגירת העבודה בישראל החלה בשנות ה- 90 המוקדמות, כאשר הממשלה ייבאה עובדים אלה מחו"ל כתחליף לפלסטינים מהשטחים ולבקשתם של בעלי ההון בישראל. נכון ל- 1999 היו בישראל 150,000 מהגרי עבודה.
ייחודיותם של המהגרים – אין להם זכויות, חובות ואזרחות – המדינה לא מכירה בזכויותיהם.
מעמד וזכויות מבחינה משפטית
לגבי המדינה – המהגרים הם אמנם לא אזרחי המדינה, אבל למרות זאת יש להם זכויות משפטיות – מדינת ישראל מחויבת לאמנות בינלאומיות בנושא זכויות עובדים וזכויות אדם. מתוקף אמנות אלה, מדינת ישראל חייבת להבטיח את שימור הזכויות המינימאליות הללו, אך בפועל האכיפה מאוד חלשה.
לגבי הארגונים הלא ממשלתיים – ארגונים שעוסקים בפוליטיקה החדשה, המובחנת מהפוליטיקה הקלאסית בשני מובנים:
א. הפעילים שלה הם בעיקר אנשי מקצוע, אזרחים טובים, עובדים מקצועיים. אלה אותם פעילים, שאינם חלק מהפוליטיקה הקלאסית – אין שם חברי כנסת ושרים.
ב. במובן נוסף, המשתתפים הם שחקנים אינדיווידואליים בעיקרם – זה ממחיש לנו את ההתגבשות מלמטה (לוקליזציה). האינדיווידואליים לא מייצגים אג'נדה או קבוצות מסוימות, הם פועלים לבד.
נשאלת השאלה – מה מידת השפעתם של ארגונים אלה, שהרי הם פועלים כדי לגרום לשינוי?
החוקרות טוענות – על אף פעילותם של הארגונים הלא-ממשלתיים ועל אף העובדה שהם הובילו לשחיקה בקשר שבין המדינה לאומה, ואמנם המדינה פחות ופחות מעורבת, עדיין המדינה היא השחקן המרכזי – היא זו שמכתיבה את סדר היום. קמפ ורייכמן גורסות, כי הארגונים לא באמת מצליחים לערער את הפוליטיקה הקלאסית, אלא רק מיטיבים במקצת את מצב הפועלים.
למעשה, תפיסת המדינה כלפי המהגרים אלה היא של חירות שלילית, מדוע? נשאלת השאלה – איך הארגונים לא מצליחים להביא לשינוי של הפוליטיקה הקלאסית?
א. מבחינת המאמר, החוקרות טוענות שארגונים לא-ממשלתיים, שניסו להביא את המדינה לידי הכרה בזכויות המהגרים ולקחת עליהם אחריות, נלכדו בשיח המדינתי ולא פעלו כדי ליצור לו אלטרנטיבה. לפי הכותבות, אסטרטגיות, שנעשה בהן שימוש, הן אותן אסטרטגיות שנשענו על מנגנונים קיימים, על אותם כללי משחק מדינתיים, ולכן הם הובילו לשינוי.
ב. ע"פ קמפ ורייכמן, הפוליטיקה, שנעשתה בחסות העירייה, חיזקה את הדיכוטומיה המקובלת בין המישור הלאומי, שנחשב לפוליטי, לבין המישור הלוקלי, שנחשב ל- א-פוליטי – התמקדות בתחומים, שהמדינה לא מעוניינת לעסוק בהם, וערכים, אותם תחומים אפורים, פרצות.
כיצד המדינה מטפלת בזכויות מהגרי העבודה?
- היעדר תשתית לאכיפת החוקים הקיימים.
- רוב העובדים אינם מודעים לזכויותיהם.
- המעסיקים מפרים את החוקים ללא פיקוח מצד המדינה.
- אי זמינות של שירותי רווחה.
- מדיניות המדינה בנוגע למהגרי עבודה מוגבלת לפיקוח על מימדי ההגירה בלבד.
המדינה דורשת לממש את זכותה לגרש מהגרים בלתי חוקיים, אבל לא מממשת את הזכויות שהיא צריכה לתת לעובדים. גם לעובדים בלתי חוקיים יש זכויות, כמו זכות למעצר בלתי אלים, וודאי שלעובדים חוקיים יש זכויות.
אם למהגרי העבודה זכויות משפטיות , מדוע המדינה אינה מטפלת בהם?
המדינה מפעילה מדיניות אתנו-לאומית. המדינה רוצה לשמור על אקסלוסיביות יהודית, ולכן רוצה לעודד עליה של יהודים, ולא הגירה. המדינה אינה רוצה להכיר בתושבים הבלתי-יהודים, כי כך היא עלולה לעודד אותם להישאר. המדיניות האתנו-לאומית באה לידי ביטוי גם בכינוי שקיבלו– "עובדים זרים".
השחקנים הפוליטיים החדשים
- • כתוצאה מ"התנערותה" של המדינה מאחריות לטיפול במהגרים מופיעים שחקנים לא ממשלתיים:
- העיר ת"א-יפו
- ארגוני זכויות אדם
שחקנים אלו מאיצים שני תהליכים:
- לוקליזציה
- גלובליזציה
א. העיר ת"א (הרשות המקומית – לוקלי):
- לוקליזציה של הבעיה.
- מסיל"ה כביטוי של אזרחות עירונית.
- העירייה מגבילה את עצמה לטיפול בתחומים שהמדינה אינה רוצה לעסוק בהם
- העיר מוגבלת לפעילות בתחומים שהמדינה מאפשרת לה ולכן פעילותה אינה "פוליטית" לכאורה.
לוקליזציה – הפרדה בין סדר היום הלאומי לסדר היום המקומי. הרשויות המקומיות מאיצות את הבעיה. מהגרי העבודה מתרכזים בשולי הערים והופכים לבעיה קיימת בשטח שיש לטפל בה. בהתחלה העירייה ניסתה לעזור לתושבי העיר שהם אזרחי המדינה, מאוחר יותר הוקם ארגון מסיל"ה (מכרז סיוע ומידע לקהילה הזרה) המעבר מהרצון לעזור לתושבי תל אביב השכנים לעובדים הזרים לעזרה לעובדים הזרים עצמם.שמתמקד בטיפול ברווחה ובחיי היום יום של מהגרי העבודה. מסיל"ה מקדמת תפיסה מסוימת של אזרחות עירונית – "בועה של אזרחות" בתוך העיר. הם בעלי זכויות בעיר, כך הרשויות המקומיות גורמות ללוקליזציה של הבעיה.
בין השנים (עמוד 91 חשוב ביותר- מצב של רב תרבותיות בתוך תל אביב- מצב מרתק)
רעיון ה"אזרחות העירונית" בא לידי ביטוי בפעולת מסיל"ה (מרכז לסיוע ולמידע לקהילה הזרה בת"א-יפו) – היא הופכת את מהגרי העבודה חסרי האזרחות הלאומית למעין אזרחים עירוניים, שנעים בבועה של זכויות, שגבולותיה מצומצמים משל המדינה.
במה עוסקת מסיל"ה?
- מתן שירותי רווחה (למשל, הכשרה לגננות בגני הילדים שהקימו מהגרי העובדה).
- ריכוז מידע חיוני (למשל, הפקת "זכותון" בשפות שונות שכולל את כל זכויותיהם).
- ארגון המהגרים והעצמתם – מעודדת את המהגרים למנות נציגים שיהיו מתווך נוח ויעיל בינה לביניהם. המטרה הייתה להקל על העירייה "להגיע" אליהם. אבל התוצאה הבלתי מכוונת הייתה יצירת מודעות בקרב המהגרים לגבי זכויותיהם וחשיבות ההתארגנות לקידום האינטרסים שלהם.
ב. ארגוני זכויות אדם (גלובלי)
- גלובליזציה של הבעיה – הארגונים הלא ממשלתיים (ארגונים לזכויות אדם) מאיצים את הבעיה. הארגונים הלא ממשלתיים שונים מהרשויות, הם מביאים את הבעיה לרמה הגלובלית, הם נשאים של שיח זכויות אוניברסאלי (זכויות אדם באשר הוא אדם), הם מקדמים את השיח ובכך הופכים אותו לבעיה גלובלית. דבר נוסף שונה הוא, שאם למשל מסיל"ה מקבלת תקציב מהרשות המקומית הארגונים לא מקבלים תמיכה כלשהי. בעוד שהרשויות מתמקדות ברווחה ובחיי היומיום הארגונים מתמקדים בנושאים של מעצר וגירוש.
- פעילות המכוונת לסוגיות בהן עוסקת המדינה (גירוש, ביטוח בריאות וכבילות עובד למעביד) – ארגוני זכויות אדם מכוונים את פעילותם לסוגיות שבהם המדינה עוסקת, כגון ביטול הגירוש של שוהים שלא כחוק, יישום ההחלטה לתת ביטוח בריאות ממלכתי, כבילת עובד למעביד.
מהם הטיעונים העיקריים של ארגוני זכויות אדם נגד מדיניות הגירוש?
א. טיעון מוסרי – מדיניות המעצרים והגירוש מפרה זכויות אדם בסיסיות.
ב. טיעון רציונלי-ביורוקרטי – מדיניות הגירוש אינה יעילה. גם אם לא יכנס למדינה שום עובד בלתי חוקי נוסף, ייקח למדינה שנים רבות לגרש את כולם.
ג. טיעון כלכלי – מדיניות הגירוש אינה כדאית מבחינה כלכלית כי היא עלותה גבוהה. למשל, המדינה מוציאה כסף על אחזקתם במעצר לתקופה ארוכה, צריכה להקצות כ"א שיתפוס אותם וישמור עליהם במעצר.
מהם ההישגים המוחשיים של ארגוני זכויות אדם?
א. שיפור בתנאי המעצר והגירוש – הפרדה במעצר בין אסירים פליליים למהגרים בלתי חוקיים, תשלום שכר, השגת כרטיס טיסה מהמעביד, חלוקת טלכארדים (כרטיסי טלפון), הבאת חפצים.
ב. פקחי המשטרה דואגים לפיקוח על מעסיקים במקום להיות ציידי מהגרי עבודה.
ג. קובעי המדיניות מתחילים להכיר ברעיון של זכויות אדם. זה בא לידי ביטוי בכך שהביקורת החריפה על מדיניות הגירוש הבלתי הומאנית הביאה להפסקה זמנית של מדיניות הגירוש, כי שום משרד ממשלתי לא היה מוכן לקחת אותה תחת אחריותו.
ד. העלאת המודעות הציבורית בכלל: תקשורת, בג"ץ.
ה. תיקון בחוק הכניסה לישראל – מינוי ערכאת ביקורת שתוכל לאפשר שחרורו הזמני של העצור לפני גירוש לצורך הסדרת ענייניו.
- המגבלות של ארגוני זכויות אדם – הארגונים הם ארגונים רפורמיסטיים מכווני-מדינה. הם לא רדיקליים (לא מהפכנים). הארגונים מנסים לשכנע את המדינה באי כדאיותה של מדיניות הגירוש במונחי טובתה שלה (קופתה, מנגנוניה ותדמיתה). הם יכולים להביא להישגים בשיפור מצבם של מהגרי העבודה. אבל הם לא יכולים להביא לביטול מדיניות הגירוש כי הם לא פועלים לשנות את התפיסה האתנו-לאומית, שמובילה לגירוש לא-יהודים. הם רק הופכים את הגירוש לתקין והומאני יותר. "הייאוש נעשה יותר נוח". בגלל שהם ארגונים מכווני מדינה, הם לא שוללים את סמכותה המרכזית של המדינה לקבוע מדיניות לגבי מהגרי העבודה. יש להם תפיסה ליברלית של "חירות שלילית" כלומר הם צריכים להגן מפגיעתה של המדינה. הם "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ולא מובילים לשינוי חברתי. אין להם תפיסה של חירות חיובית (החירות לעשות שינוי).
לדיון:
שאלה: מה עושה הגירת העבודה למבנה הריבודי?
תשובה: כשנכנסת קבוצת הגירה למבנה הריבודי, היא בד"כ "מקפיצה" אותו למעלה. כל הקבוצות, שהיו קודם, מתקדמות בהיררכיה, כי נוספה קבוצה, שהיא החלשה והנחותה ביותר.
שאלה: מה עשתה הגירת העבודה למבנה הריבודי בישראל?
תשובה: הגירת העבודה יצרה מרוץ לתחתית. בניגוד למה שקורה בד"כ, מהגרי העבודה "מושכים" למטה את השכבות הנמוכות. זאת משום שמהגרי העבודה מוכנים לעבוד בתנאים נחותים מאוד – שכר נמוך וללא זכויות סוציאליות.
