סיכום: חתרנות בתוך דיכוי : כינון זהויות מגדריות של חיילות בתפקידים גבריים – אורנה ששון לוי

סיכום: חתרנות בתוך דיכוי : כינון זהויות מגדריות של חיילות בתפקידים גבריים – אורנה ששון לוי

מתוך: חברה ומגדר – סיכומים

המאמר "חתרנות בתוך דיכוי" של אורנה ששון לוי עוסק בקשר בין זהויות המגדריות המתכוננות במהלך השירות הצבאי לבין מימוש האזרחות של נשים וגברים בישראל. המאמר מתמקד בקבוצה של חיילות המשרתות בתפקידים גבריים ובוחן את אופני כינון הזהויות המגדריות שלהן במהלך השירות וקצת אחריו. טענתה המרכזית היא שחיילות בתפקידים גבריים נוקטות שלוש פרקטיקת של זהות: אימוץ דפוסי התנהגות גבריים, התבדלות מנשיות מסורתית וטריוויאליזציה של הטרדות מיניות . לפרקטיקות האלה, לטענתה, יש משמעויות אמביוולנטיות והן מאתגרות את ההבניה הצבאית הדיכוטומית של גבריות ונשיות ומעניקות לחיילות תחושה של כוח אישי, העצמה וסמכות. אולם, עבור המערכת הצבאית כולה, פרקטיקות אלה חוזרות ומאשרות את הגבריות כמיקום יחיד של כוח וסמכות ולכן אינן משנות את המבנה האנדרוצנטרי של הצבא. במחקר ישנה הנחת מוצא לפיה זהויות מגדריות הן אינן זהויות מולדות או מהותניות אלא הן תוצר של הבניות חברתיות המתעצבות ומשתנות באינטראקציה שבין המדינה, השיח ומוסדות חברתיים בתוכם פועל היחיד.

הצבא כמקבע הבדלים דיכוטומיים בין המינים: הצבא נתפס חברתית, תרבותית והיסטורית כארגון גברי הנשען על הגדרות דיכוטומיות של נשיות וגבריות לצורכי קיומו והנעתו. בצבא, המין הוא עקרון ארגוני גלוי, פורמאלי ומוצהר. חלוקת התפקידים בין המינים בולטת בעיקר בתפקידי לחימה. ע"י חלוקת תפקידים זו מייצר ומשמר הצבא את הדימוי של הגבר כחזק, אמיץ ונעלה מבחינה מוסרית (ראה: מגדור בשירות הצבאי בצה"ל – דפנה יזרעאלי). בו בזמן נשמר הדימוי של האישה כחלשה הזקוקה להגנתו של הגבר הלוחם. לאחר מלחמת יום הכיפורים נפתחו בפני נשים תפקידים שעד אז אוישו רק ע"י גברים. לאחר כניסתן מבנה הצבא את התפקידים הגבריים באופן שונה המתאים לנשים וע"י כך משמר את ההבדלים בין המינים. החיילות המשרתות בתפקידים אלה פועלות בתוך הקשר אמביוולנטי. מחד הן ממוקמות בעמדות כוח יחסי ומאידך, המבנה של המערכת והתרבות שלה מעבירים להן מסרים גלויים וסמויים המדגישים את ההבדלים הדיכוטומיים בין המינים ומשדרים להן שהן נשים בתוך המערכת ולא חלק אינטגראלי שלה. על רקע בעייתי זה נשאל מהן הפרקטיקות באמצעותן מתכוננות הזהויות המגדריות של החיילות בתפקידים אלה?

פרקטיקות זהות של חיילות בתפקידים "גבריים":

1. חיקוי דפוסי התנהגות של חיילות בתפקידים גבריים – תחושת הכוח והאוטונומיה עליה מצביעות החיילות בתפקידים אלה נבעה בחלקה מכינון של זהויות מגדריות אלטרנטיביות במהלך שרותן. הן מחקות ומאמצות דפוסי התנהגות של חיילים קרביים באמצעות פרקטיקות גופניות ומילוליות ( מדי ב' גדולים המעידים על שטח ולכלוך, דיבור בקול נמוך, נשיאת נשק באופן מסוים, דיבור בלשון זכר, רישול, דיבור מחוספס, איסור על איפור, איסור על תכשיטים וכו'.. ) הפרקטיקות הן תוצר של אינטראקציה עם הסביבה הגברית ולעיתים הן אף מגיעות כהנחיה מהמפקדים. הפרקטיקות המגדריות אינן מתקבעות והחיילות יכולות לשנות את זהותן במעבר מבסיס לבסיס והצבא לאזרחות. הנשק האישי גם הוא מקור לכוח, ביטחון, גאווה וסמכות. הנשק כסמל סטאטוס, כסמל פאלי מייצג שליטה. באמצעות הנשק רוחשות החיילות החלטיות וביטחון עצמי שהן תכונות "גבריות" הנדרשות כדי להשתתף בתחום הציבורי. עם זאת, טוענת הכותבת, חיקוי התנהגות גברית יכול לקבל גם אופי של פרודיה על הבניה של זהות מגדרית כזהות פנימית. החלפת התפקידים יכולה, ולו לרגע, לערער את יציבותו של הסדר המגדרי הצבאי. פרקטיקות הזהות של החיילות הן דרך שלהן להתנגד לכוח הדכאני. באמצעות דפוסי התנהגות אלה הן מכוננות זהויות אלטרנטיביות לזהויות הדיכוטומיות המקובלות. מחיקת ההבדלים בין המינים מאפשרת להן להציג את עצמן כחיילות מקצועיות ולא כנשים וע"י כך להשתחרר מהתיוג המגדרי. החיילות מציגות את הזהויות המגדריות כלא טבעיות, כהבניה שרירותית, מקרית, לא הכרחית ובוודאי לא טבעית. זהו מקור לאי סדר ולאיום על הסדר המגדרי המקובל.
2.  התבדלות מנשיות מסורתית – כשנשים בוחרות לשלב דפוסי התנהגות "גבריים" בזהות המגדרית שלהן, הן לא רק מציגות זהות נשית חתרנית, אלא באותו זמן הן מתאימות את עצמן לנורמות הצבאית האנדרוצנטרית. כדי להיות מזוהות עם הכוח הגברי החיילות מרחיקות את עצמן מפרקטיקות וזהויות הנתפסות בעיניהן כנשיות מסורתיות. במקרים רבים החיילות, מתוך הזדהות עם התפיסה הצבאית, תופסות נשים אחרות כחלשות, מפונקות ומסוגלות לפחות מהגברים ומבדילות עצמן מנשים אלה. הן עושות מאמץ להציג עצמן כניגוד לנשים אלה. למרות שהחיילות, חותרות באופן אישי נגד ההבניה הצבאית של גבריות כחזקה ונשיות כחלשה הן מזדהות בסופו של דבר עם המערכת חוקיה וכלליה. החיילות מתבטאות בהתנשאות ובזלזול כלפי נשים שהן תופסות כחלשות, עדינות, מפונקות ואילו לנשים שהן תופסות כ"נשים כמותן" הן מבעיות סולידאריות. החיילות מבדילות עצמן ש"נשיות" כפי שהצבא מציג אותה, שהיא הנשיות הסטריאוטיפית, הכנועה והחלשה ומכוננות זהות נשית שנתפסת כהנגדה לנשיות זו. זהותן של הנשים אם כן נמצאת בטווח שבין הנשיות הסטריאוטיפית לבין זהותו של החייל. החיילות רוצות להרחיק מעצמן את הזהות הנשית המסורתית הנחותה ומנסות להתקרב לזהותו של החייל הקרבי שהיא הזהות המועדפת. בכך הן מחזקת שוב את האנדרוצנטריות בצבא.
3.  טריוויאליזציה של הטרדות מיניות – הדילמה של כינון הזהויות מתמצת ביחסן של החיילות להטרדות מיניות. החיילות מתייחסות להטרדות המיניות כצחוק או שעשוע. הן הגברים והן החיילות מתעלמים מכך שההומור בתרבות הצחוקים נע סביב נושא המין והמגדר בצורה הירארכית הבונה סולידאריות בין גברים ע"י השפלת הנשים. החיילות בוחרות שלא להכיר בהתנהגויות אלה כהטרדה מינית. לבחירה זו יש סיבה קונקרטית ברורה: המחיר על דיווח עשוי להיות כבד. אך יש לכך גם סיבות סימבוליות – מטרת ההטרדות היא להזכיר לחיילת את מקומה האמיתי במערכת הצבאית. החיילות שמסרבות להיפגע לא מאפשרות ל"צחוקים" לפעול את פעולתם הכוחנית והמדירה לה הם נועדו. תפקידן מאפשר להן להיות מיני בן ואילו ההטרדה מחזירה אותן למקומן כאובייקט מיני. התייחסות להעלבות תציב את החיילות בשוליים של הצבא ותמקם אותן כבעיה בצבא ולא כחלק ממנו. מעבר לכך, ההכרה בהטרדה המינית תחבר את החיילות עם השיח והזהות של הקורבן החלש הזקוק להגנה ואין לו אם כן מקום בצבא שתפקידו להגן על חלשים. הטריוויאליזציה של ההטרדות, אם כן, היא תגובה חוסמת כלפי המערכת המטרידה, תגובה המסרבת להיכנע להגדרות הצבאיות של נשיות. עם זאת, טוענת הכותבת, אי אפשר להתעלם מכך שהחיילות עוברות הטרדות מיניות ושהבחירה לראות בהן הטרדות לא בהכרח מפסיקה  את ההטרדות עצמן. ההתעלמות מההטרדה אולי נותנת כוח לחיילת עצמה באותה סיטואציה אולם בתמונה הגדולה היא נותנת אישור להתנהגות זו כנורמטיבית ואף מביאה להחרפה בהטרדות.

החרב המתהפכת: זהויות חתרניות או משתפות פעולה?

ראינו עד כה שהפרקטיקות אותן מאמצות החיילות מאתגרות את ההבניה הדיכוטומית של מגדר, ומעניקות לחיילות תחושה של כוח וסמכות בתפקידו הצבאי. אולם, נשאלת השאלה – האם יש להן ברירה? האם הפרקטיקות הן אכן חתרניות? ההתנהגות משלבת אלמנטים של חתרנות ושל צייתנות וקבלת הערכים המרכזיים של המערכת הצבאית כאחד. החיקוי הגברי מבטא באותו זמן חתרנות ושיתוף פעולה עם האידיאולוגיה הצבאית המזהה כוח רק עם גבריות. ( הן מחקות את אלה שלעולם לא יוכלו להיות כמוהם ) למרות הכוח והאוטונומיה שרכשו החיילות כמעט כולן נתקלות במסר: "אחרי הכל את רק אישה בצבא". המסר מועבר בשני שלבים: 1. ראשית כשהן מגלות שהתפקיד אותו הן ממלאות מעוצב באופן שונה כשממלאת אותו אישה. 2. כשהן מגלות שהן אינן יכולות להתקדם בצבא בתפקיד אליו הוכשרו אלא אם הן מוכנות לוותר על תחום המקצועיות שלהן. לאחר השחרור מוותרות החיילות על הדפוסים הגבריים וחוזרות להתנהגות נשית נורמטיבית. החתרנות בהבניית הזהות היא מקומית ואינה משפיעה על מבנה יחסי המגדר בצבא.

דיון: פרדוקסים של אזרחות, שירות צבאי ומגדר

השירות הצבאי נתפס כביטוי אולטימטיבי למחויבות של הפרט למדינה והצבא נתפס כמגדיר מרכזי של האזרחות בישראל. האוניברסאליות לכאורה של מושג האזרחות היא המוקד לביקורת של הפמיניזם הטוען כי השיח המקובל מתעלם משאלות המגדר והיחסים בין המינים. השוני המגדרי בין אזרחות של גבר ואזרחות של אישה מומחשת ע"י המדיניות לפיה נשים אינן יכולות לשרת בתפקידי לחימה. האישה לעולם לא יכולה להיות האזרח המושלם ולכן הן משולבות באופן שונה מהגברים בתחום הציבורי. אולם הביקורת הפמיניסטית הזו לא התייחסה למצב כמו בישראל בו נשים מגויסות גיוס חובה ולכן המקרה הישראלי הוא שונה ויוצא דופן. ההחלטה על גיוס חובה יכולה הייתה לשבור את הגבולות שבין הפרטי לציבורי. בחינת הזהויות המגדריות של חיילות בתפקידים "גבריים" העלתה ששירותן בתפקידים אלה לא שינה את המבנה המגדרי של הצבא. הכוח שרכשו במהלך השירות איננו מלווה אותן לאחר השחרור. כוח זה מעיד על הניתוק בין השירות הצבאי ובין הגדרתן האזרחית.

ראה גם: זהויות במדים – אורנה ששון לוי