פילוסופיה יהודית של ימי הביניים: תורת הנבואה אצל רס"ג, רמב"ם וריה"ל

1. הקדמה

נבחן את תורת הנבואה אצל שלושת ההוגים בשלוש סוגיות –

א.      מיהו הנביא ומהם תפקידיו.

ב.      הסבר של מראות הנבואה.

ג.       אימות הנבואה (מן הביבליוגרפיה).

1. רס"ג

לרס"ג אין תורה שיטתית, אנחנו דולים, יש סתירות, יש לאקונות. התורה שלו היא תאולוגית, תאוצנטרית, לא מסתמכת על תורה פילוספית מסוימת.

נבואה נחותה לשם קבלת מצוות. הנבואה הכרחית לקבלת המצוות ובזאת מוגדר תפקידו של הנביא – למסור מצוות. רס"ג פועל על פי המתודה שלו – מציג את טענת ההגדה הנאמנה "הודיענו על ידי נביאנו" ואז מאמת את האמירה על ידי השכל: המצוות הן תנאי לקבלת שכר ומכיוון שהאל הוא חסוד, הוא חייב לתת מצוות.

הטעם השכלי לקיום "מצוות שכליות" –

(1)   הכרח הודיה עבור חסד האל.

(2)   איסור הגידוף "לא יהיה לך אלוהים אחרים".

(3)   תורת מוסר תועלתנית.

האל מסר את המצוות השכליות בשל חסדו כלפי האדם, לשם קבלת שכר מוגדל על קיומן לפי "מצווה ועושה".

מצוות שמעיות (טומאה, כשרות, שבת וכו'), ניתן למצוא להן צידוק רציונלי אך לא להשיג אותן. החובה לקיימן היא שכלית מתוקף עקרון ההודיה. גם במצוות השכליות יש היבטים שמעיים. הנבואה נכנסת לתוך האלמנט האי רציונלי במצוות – המצוות השמעיות והיסוד השמעי במצוות השכליות. בנושא המצוות ריה"ל מגביל את הקו הרציונליסטי כדי לפנות מקום לנבואה.

אימות הנבואה. בירור שאלה זו יביא גם להבהרת השאלה "מי הוא הנביא?".

א.      מתוך ניסיון ידוע שאדם לא יכול לעשות ניסים ולכן מעשה ניסי הוא התערבות אלוהית שמעידה על אמינות הנבואה כשליחות האל, כאשר הנס נלווה אליה. לכן האל גם מודיע מראש לנביא על הנס ומשלים את ההוכחה שבמעשה ניסי על ידי הידיעה מראש שהוא נותן לנביא.

ב.      הנביא הוא כל אדם. אם הוא היה מיוחד הוא יכול לעשות נס בעצמו ואז אין אימות נבואה.

מראות הנבואה. מתוך כוונה לסלק אנתרופומורפיזם ריה"ל מפרש את החזיונות הסופר-אנתרופומורפים שמסופרים ביחזקאל ובמלכים באמצעות 'תורת הכבוד'. הנביא כאדם רגיל תופס בתפיסה חושית רגילה לא את האל שהוא רוחני אלא משהו שהוא יציר האל, מראות עשויות יישות מתווכת – 'כבוד', 'אור', 'זוהר'. בפירוש לספר יצירה – 'אויר דק'. אותו סיפור לגבי קולות הנבואה – משהו יציר האל.

1. רמב"ם

רמב"ם מסביר את הנבואה תוך שימוש בכלים של פילוסופיה אריסטוטלית כדי ליישם את טענת ההתאמה בין דת לפילוסופיה. לא משתמש בטיעונים לוגים. תורת הנבואה של רמב"ם היא הסבר לפנומן דתי תוך יישום הגישה החותרת לישב דת ופילוסופיה לטובת פתרון המבוכה. הרמב"ם מושפע מתורות הנבואה של אלפארבי (יותר) ומאבן סינא (פחות). בתורת הנבואה הרמב"ם גם נותן הסבר לתופעה עקרונית אבל גם מתייחס להיבט היסטורי – דמויות, אירועים. במובן זה תורת הנבואה שלו משרתת את כל המפעל של "מורה נבוכים" בכך שהיא תסביר כיצד הנבואה מלבישה את התכנים הפילוסופים בדימויים חושיים, ומכאן פתוחה הדרך לחלץ את אותם תכנים פילוסופים מהכתובים.

סוגי נביאים – 'נביא' הוא שם רק משמעי –

א.      משה הוא נביא "בסיפוק", כלומר תורת הנבואה כללית לא חלה עליו.

ב.      "מדברים ברוח הקודש", תת נביאים – דוד, שלמה.

ג.       ויש גם ה"נביאים במובהק".

הגדרת הנבואה. תוכן שכלי שמקורו באל השופע דרך השכלים הנבדלים, אל השכל הפועל ומשם להכרה האנושית. בהכרה האנושית – אל הכח המדבר בכוליות ובאופן אינטואיטיבי, ומשם אל הכח המדמה. בבסיס ההגדרה –

א.      האל הוא שכל.

ב.      אין לו קשר ישיר לאדם.

ג.       על פי התפיסה הדתית הוא מקור הנבואה.

ד.      השכל הפועל קשור לפעילות הכרחית של האדם. (אלפארבי?)

תוכן ההשגה הנבואית – האל, השכלים הנבדלים, דעות נכונות, חוקים ודרכי התנהגות במדינה המעולה. תכנים פיזיקלים העולים על ידע שניתן לפילוסופיה להשיג – פיזיקה גלגלית וחידוש העולם.

מראות הנבואה. העדות מספרי הנבואה מדברת על חזיונות נבואה וקולות נבואה ולא על תוכן שכלי תאורטי. הטענה של רמב"ם היא שהתוכן ממשיך ושופע מהכח המדבר אל הכח המדמה אשר הופך תוכן זה לדימויים חושיים, כלומר, לשכל האנושי יש חלק אקטיבי ביצירת הנבואה. על פי תורת ההכרה לכח השכלי יש היכולת להשיג רק מושגים כלליים ולא את הקונקרטי. הכח המדמה הוא שקולט תמוניות מן החושים, אוגר אותן, ומשתמש בהן כדי לתרגם את המושכלות הכלליות ששופעות אליו מן הכח השכלי למושגים קונקרטים על ידי חיקוי.

משמעות המושגים השכליים הנמצאים כדימויים יובנו כ –

א.      משל: סולם יעקב, דירוג, סולם הטבע.

ב.      פרשנות אטימולוגית, שם רב משמעות: כלוב קיץ, הקיץ הקץ (עמוס).

שפיעת האינפורמציה מן האל היא הכרחית, ולא מתוך מטרתו להעביר לעם. הנביא קולט את האינפורמציה כאשר הוא עצמו מוכן, כאשר הקליטה החושית שלו מנוטרלת והכח המדמה שלו יכול להתפנות כדי לקבל אותה – או בשינה, או אצל נביא רציני ממש בעל כוח מדמה ממש חזק – גם בהקיץ. הנביא אינו משיג את האמיתות השכליות בתודעה שלו אלא רק את הדימויים. בניגוד לרס"ג אשר אצלו יש למראות ולקולות קיום ריאלי, אצל רמב"ם אין להם קיום חוץ נפשי.

נבואת משה היא חד פעמית משום שהתורה היא חד פעמית.

הישגיה של תורת הנבואה אצל רמב"ם –

א.      התאמת דת ופילוספיה. הסבר הנבואה כתופעה טבעית במסגרת הפילוסופיה (תמונת עולם ותורת הנפש).

ב.      בתחום פרשנות המקרא: פותר את בעיית האנתרופומורפיזם ובכך מיישב דת עם פילוסופיה.

ג.       משיג הצדקה לפרשנות המקרא כאיזוטריזם פילוסופי באשר הנבואה היא דימוי חושי של מושכלות.

התנאים לנבואה. "שכל פועל" כמו האל הוא תכנית מושכלת של העולם ששופעת באופן הכרחי. על פי העקרון של אבן סינא "הכנת המקבל" לגבי קבלת צורה על ידי עצם כלשהו מן השכל הפועל בשעה שהמזג הולם אותה, מסביר הרמב"ם שהנביא יקבל את השפע הנבואי במידה שהוא מוכן. ההכנה –

א.      שלמות המידות (מוסר). תנאי לשלמות השכלית, רק השגתה מאפשרת להתפנות מן התאוות הגופניות להשגה מושלמת של מושכלות. – אחראית לקבלת התוכן.

ב.      שלמות שכלית. זכה לה פילוסוף מושלם שכבר השיג כל מה שבר השגה תחת הגבלת ההכרה. – אחראית לקבלת התוכן.

ג.       שלמות הכח המדמה. כח מדמה חזק נחוץ לקבלת השפע הנבואי כמושגים קונקרטיים. – אחראית לצורת הקבלה.

זמינות השלמויות –

א.      מידות – בעקרון תלוי במאמץ של האדם, יש כאלה שהם חארות במזג.

ב.      שכלית – אותו דבר.

ג.       מולד לגמרי, דטרמיניזם מוחלט.

עוד הכנות: התבודדות, מדיטציה על המושכלות שרוצים להשיג, על ההשתוקקות.

כזכור אין ניסיות בנבואה עצמה, היא טבעית לגמרי. רמב"ם מבקר את תפיסת רס"ג – אם האל יכול לנבא כל אחד זה יכול להיות גם צפרדע.

חוץ מההכנות והתנאים עולה גם שלאל יש זכות וטו מי יתנבא.

הנביא נבדל מהפילוסוף המושלם בכח מדמה מושלם, ויש לו תפקיד במסגרת המדינה המעולה של אלפארבי. רמב"ם רואה את הנביא כמנהיג–פילוסוף במדינה המעולה אשר מחוקק את החוקים המעולים. אלפארבי מבחין בין "מנהיג ראשון" שהוא המחוקק לבין "מנהיגים משניים" אשר מנהיגים על סמך החוקים של המנהיג הראשון. אצל רמב"ם – מדינה מעולה – מדינת התורה, מנהיג ראשון – משה, מנהיגים משניים – שאר הנביאים. משה כנראה על פי משנת הרמב"ם פעל ללא כח מדמה והשיג השגה שכלית טהורה.

הדימויים נחוצים לנבואה, למדינה המעולה, כדי לתעל את הידע רק לשכבה דקה ולמנוע אותו מההמון שימשיך להאמין באל חכם, מיטיב, רוצה, משגיח וכך ימשיך לציית לחוק. זהו תפקיד הכח המדמה במישור מדיני פוליטי. רמב"ם מדגיש שהשפע הנבואי הוא כל כך חזק שהוא חייב להמסר הלאה לזולת כשגם מסירת התוכן הנבואי היא הכרחית.

1. ריה"ל

הנבואה היא נושא מרכזי ב"ספר הכוזרי", הספר נפתח בחלומו של מלך כוזר. אין לריה"ל תורת נבואה שיטתית, אנחנו דולים ומצפים לאי התאמות ולאקונות. נזכיר – הוגה לאומי: עם, א"י, שפה עברית.

אצל ריה"ל, הנבואה בניגוד לרמב"ם ורס"ג הרואים אותה כהישג של יחידים, היא מעלה ייחודית לעם ישראל, תכלית שאדם מישראל צריך לשאוף אליה, והיא אינה זמינה לגויים. בתקופת בית ראשון, כך על פי ריה"ל, הנבואה היתה תופעה רווחת (מסיק זאת כנראה בעקבות מסכת מגילה), ועל ישראל להשתדל לשאוף לחזרה למצב זה.

ראינו שריה"ל מתפלמס עם הפילוסופיה בנקודה שבה היא אינה יכולה להשיג קשר ישיר של האל עם העולם, ועם האדם. כמו כן ל'ניסיון' אצלו יש מעמד של מקור הכרה, והתכנים העולים ממנו סותרים את הפילוסופיה, למשל הצורך בשלמות שכלית אינו מופיע בסיפור מעמד הר סיני.

ריה"ל בונה תורה נבואית שמתווכחת עם הפילוסופיה שאותה הוא מכיר (בניגוד לרס"ג) אבל התורה שלו מדירה החוצה את התפקיד של השכל בנבואה, וטוענת לקשר ישיר של הנביא עם האל. יש אצלו שימוש במודל פילוסופי אנתרופוצנטרי תוך דחיית התכנים של המודל.

תנאי הנבואה. אצל ריה"ל קבלת הנבואה מותנית גם בתורת הנפש אבל לא בשכל אלא –

א.      "כוח אלוהי", "עניין אלוהי". זהו שלב נוסף בסולם הטבע, שנמצא מעל הכוח המדבר וקיים רק אצל אדם מישראל, על פי רצון ותכנון האל.

בחירת ישראל –

(1)   נבואה, "כוח אלוהי".

(2)   השגחה, גורל מיוחד על פי קיום מצוות שנמסרו לעם משום ייחודו. על פי משנת ריה"ל לא מסירת התורה היא שגיבשה את העם אלא ההיפך.

שני הבדלים בעיגון הנבואה בכוח נפשי –

(1)   נבואה, "כוח אלוהי".

(2)   העניין האלוהי כולו מוקדש לנבואה, לעומת השכל בתורות הפילוסופים שיש להם תפקידים נוספים.

הכנות. העניין האלוהי דורש פיתוח ושכלול, בלידה העניין האלוהי נמצא רק בכוח.

ב.      ארץ ישראל. ריה"ל טוען שנבואה יכולה להתרחש רק בארץ ישראל. הטיעון מבוסס על "תורת האקלימים". בגלל סתירה עם העדות המקראית לגבי תנאי זה ריה"ל טוען ש – לגבי יחזקאל, טוען שמי שכבר התנבא בארץ ישראל יכול להתנבא גם מחוצה לה; מעמד הר סיני – טוען להרחבת גבולות הארץ. הוא מסביר את הצורך בתנאי זה באמצעות משל הכרם. בסוף ספר הכוזרי החבר מתחפף בהתאם לתנאי זה לארץ ישראל.

ג.       "הכנת המקבל" – קיום מצוות – לשם התקרבות אל האל. זהו תנאי שתקף גם לנבואה וגם להשגחה. הידע של המצוות השמעיות אינו זמין למי שאינו מקבל אותו מן הדת, ובמובן זה מופיע כאן ההיבט של הגבלת ההכרה השכלית והצורך בהכרה התגלותית.

ד.      הכנת האדם הפרטי –

(1)   זוך נפשי, כמו שהיה במעמד הר סיני.

(2)   עשיית מצוות, התקדשות, היטהרות.

ה.     הכנת מקבל קולקטיבית – הקרבת קרבנות – במידה שהיא מקויימת כל עם ישראל יקבל עניין אלוהי.

ו.        ריה"ל טוען שמאגיה סטראלית, הורדת רוחניות מן הכוכבים היא גם אפקטיבית, אבל היא אינה מבוקרת כי היא לא נעשית על פי הידע המוסמך של הדת, ולכן יכולה להיות מסוכנת.

ריה"ל משתמש בעניין של "הכנת המקבל" אבל לא ברור אצל אם השפע הנבואי הוא עניין הכרחי, ותהליך הנבואה הוא טבעי.

מראות הנבואה הן מציאות אובייקטיבית. קיימים אצלו שתי תשובות לשאלה מהם המראות –

א.      כמו תורת הכבוד אצל רס"ג, סוג של גשם שנתפס באמצעות חוש מיוחד רוחני.

ב.      צורות גשמיות ממש שהאל יוצר ברגע הנכון לטובת העניין.

מראות הנבואה מתווכחים את האל עצמו אל הנביא אשר בזכות הנבואה חווה את הקירבה אל האל. חווית נוכחות האל, הקירבה לאל היא בעצם המוטיבציה של האדם להגיע אל הנבואה.

מיהו הנביא.

א.      אונתולוגית – האדם השלם.

ב.      מי שזכה לקרבת האל.

תפקידי הנביא –

א.      למסור את המצוות.

ב.      לדרבן אנשים לעשיית מצוות.

ג.       לכוון אנשים להגיע גם לנבואה, לחווית הקרבה אל האל.

פילוסופיה יהודית של ימי הביניים