"בְּרִית הַהֵד הַכְּרוּתָה בֵּינֵינוּ \ לֹא יָכְלוּ לָהּ צִבְאוֹת הַיָּמִים, \ עוֹד מֵאִיר בִּתְהוֹמוֹת לִבֵּנוּ \ זֵכֶר "אָז" טָהוֹר וְתָמִים" כתבה רחל המשוררת למי שהיה לימים נשיא המדינה, זלמן שז"ר, מילים שהיו יכולות גם להתאים לעוד כמה מהאהבות המיוסרות שידעה המשוררת בחייה. חייה ועבודתה נטועים עמוק באדמותיה של דגניה ואל ירושלים היא הגיעה לקראת סוף ימיה, כאשר נאלצה לעזוב את דגניה לאחר שחלתה בשחפת. כאן היא שכרה צריף קטן ברחוב הנביאים, מתבודדת ומתמודדת עם משקלו של אותו "אז" שעתה כבר התברר שצבאות הימים דווקא מאוד יכולים לו. את זלמן שז"ר היא הכירה בחוות כנרת ובין השניים נוצר קשר רומנטי. אך ברבות הימים התכחש אליה שז"ר, שהחל להתקדם בעולם ההנהגה היהודית, וסירב לבקשתה שיעזור לה, מה שזיכה אותו במילים "מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת \ לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?" בשיר "גן נעול" שהוקדש "לזר", משחק מילים עם של האהוב המכזיב. בתקופת שהייתה של רחל בירושלים היה שז"ר בשליחות בחו"ל, והוא שב אל העיר רק אחרי שרחל כבר לא הייתה בין החיים. מי יודע אם עליו היא חשבה בימיה האחרונים, כל חייה ושירתה היו מרדף חסר סיכוי בניסיון להאחז באהבותיה וחלומותיה שהמשיכו לבגוד בה. בגינת ביתה הירושלמי עמד עץ אגס, והוא שימש כנושא השיר שביטא את בהבנה שהגיעה אולי מאוחר מידי בחייה המיוסרים, ואולי גם פרידה מהם: "הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ \ עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ"
חזרה אל: סיפורי האהבה הגדולים של ירושלים
