הריגה ורצח
במקרא מקבלים חיי האדם ערך עליון. עקרון זה מתבטא בראש ובראשונה בצווי הראשון מבין חמשת המצוות שבין אדם לחברו בעשרת הדיברות: "לא תרצח" – ניסוח אפודיקטי, מוחלט ולא תלוי בנסיבות.
האדם נברא בצלם האלוהים ועל כן כל פגיעה בו היא כמו פגיעה באל.
בראשית ט' 5-7
חיי האדם כה מקודשים עד שגם חיה ההורגת אדם תענש על ידי האל. ואם אדם הרג הוא ישפט בידי אדם ועונשו יבוא לו מבית המשפט.
פסוק 6 מדגיש את האיסור ברצח ואת העונש על ידי תקבולת נרדפת כיאסטית:
שופך דם האדם
באדם דמו ישפך
זהו עקרון מידה כנגד מידה, והרוצח אדם יומת בידי אדם. הסיבה לכך היא "כי בצלם אלהים עשה את האדם".
פסוק 7 בא כניגוד ומדרבן את בני האדם להתרבות ולמלא את הארץ (ליצור חיים ולא לקחת אותם).
שמות כ"א 12-14
התורה מפרידה בין שני סוגי רצח: רצח במזיד ורצח בשוגג.
פס' 12 – "מכה איש ומת, מות יומת" – חוק זה קובע את העונש למוות והוא בעקרון מידה כנגד מידה.
בפס' 12 מופיע הכלל ועתה מגיע הפירוט:
רצח בשוגג- "ואשר לא צדה"- צדה משמע כוונה, כלומר לא התכוון לרצוח והמוות התרחש כתוצאה מתאונה. "והאלהים אנה לידו" –אלוהים גרם לו להיות מעורב ברצח בתאונה. "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" –אלהים יקבע מקום אליו יוכל הרוצח לברוח (החוק קדם לערי המקלט אך העקרון דומה).
רצח במזיד- ואם רצח האדם במזיד ובכוונת תחילה, אפילו המזבח לא יגן עליו ודינו מוות ("מעם מזבחי תקחנו למות").
במדבר ל"ה 9-34
ערי מקלט ודיני רוצחים
כאן נמצא פיתוח של החוק בשמות כ"א המבהיר כיצד להבחין בין רצח במזיד לרצח בשוגג ומהו אותו מקום אליו יכול הרוצח לברוח.
ערי מקלט ומטרתן (9-15):
לפי עקרון קדושת חיי אדם, מנסה התורה להציל הורג בשוגג ממוות מידי גואל הדם של המשפחה, אחת הדרכים לעשות זאת היא דרך ערי מקלט –רעיון שאינו ייחודי למקרא וידוע כבר מיוון ומצרים. ערי מקלט ממלאות שתי מטרות: מקום בו ישהה אדם שטוען כי רצח בשוגג עד למשפטו וכן מקום קבע לרוצחים בשגגה עד מות הכוהן הגדול.
ישנה דרישה לקבוע שישה ערי מקלט, שלוש ממזרח לירדן ושלום ממערב כך שהן יהיו מפוזרות בכל הארץ והמרחק אליהן לא יהיה רב. ערי מקלט אלו ישמשו את הרוצחים בשוגג מבני ישראל, את הגר והתושב.
גם רוצח במזיד יכול לברוח לעיר מקלט עד למשפטו, אך אם נמצא אשם דינו מוות בידי בית-הדין או גואלי הדם.
עיר המקלט היא גם הגנה אך גם עונש. על הרוצח להיוותר בה (אם יצא יוכל למות מידי גואלי הדם) עד למות הכוהן הגדול –כעין גלות. כמו כן, אסור להמיר את עונש ההגלייה לעיר המקלט בכופר כסף למשפחת הנרצח.
רוצח במזיד ודינו (16-21):
המחבר מפרט את אבחון הרצח במזיד תוך שימוש בדוגמאות לכלי רצח או אופני רציחה:
"ואם בכלי ברזל\ באבן יד אשר ימות בה\ הכלי עץ אשר ימות בו הכהו ומת – רצח הוא, מות יומת הרוצח"
אופני רצח הם: "בשנאה יהדפנו", השליך עליו משהו בכוונת תחילה או היכה אותו מתוך איבה.
לאחר הקביעה בידי דיינים כי אכן התבצע רצח במזיד, מוטלת גאולת הדם על קרוב משפחתו של הנרצח שיכול להרוג את הרוצח גם בתוך עיר מקלט. (גואל הדם יכול גם להרוג רוצח בשוגג שיצא מעיר המקלט).
רוצח בשוגג ודינו (22-28):
גם כאן מונה המחבר שלושה דרכים להרוג אדם ללא כוונה:
-אם הדף אותו ללא כוונה וללא איבה – כלומר ללא מניע.
-אם השליך עליו משהו ללא כוונה.
-אם הפיל על הנרצח אבן ללא כוונה
חברי העדה יקבעו אם אכן מדובר ברצח בשוגג ואם אכן כך הוא המקרה הם מצילים את ההורג מיד גואל הדם ומעבירים אותו לעיר מקלט. כך נעשית ההבחנה בין שני סוגי הרציחות רק על ידי בית הדין ולא על ידי המשפחה או העם.
הרוצח בשוגג חייב לשבת בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול ואם יצא דמו מותר לגואל הדם.
מדוע מות הכוהן הגדול משחרר את הרוצח?
-מות הכוהן הגדול יכפר על מות הנרצח.
-יש הטוענים כי המוות על מות הכוהן הוא כה גדול עד שמות הנרצח נשכח מגואל הדם.
-כיוון שמות הכוהן מסמל את תומה של תקופה ותחילתה של אחת חדשה.
חוק העדים (30):
אין להרשיע אדם על סמך עדות אחת אלא חייבים שתי עדויות בכדי להצליבן.
איסור לקיחת כופר נפש (31-32):
החוק אוסר על קבלת כסף כפיצוי על רצח. כופר כנראה הוצע במקרים בהם רוצח במזיד מבקש מגואל דם לחוס על חייו, ובמקרים בהם רוצח בשוגג יוצא מגבולות עיר המקלט. המחוקק דוחה את נוהג כופר הנפש כי משמעו שניתן להמיר חיי אדם בכסף.
פסוקים 33-34 נטען כי לקיחת כופר היא עבירה דתית שכן היא מטמאת את ארצו של ה'.
שמות כ"א 20-27
בחלק זה חוקים העוסקים בפגיעות פיזיות.
20- אם היכה אדון את עבדו או אמתו והעבד או האמה מתו דין האדון מוות.
21– אם היכה האדון את העבד ועבד שכב יום או יומיים ואז מתים אסור לפגוע באדון. פרשנות אחרת אומרת שאם העבד או אמה פצועים ושוכבים יומיים הרי זהו ההפסד של האדון. חז"ל נאלצו לפרש פסוקים אלו כמדברים על עבד כנעני ("כי כספו הוא") שרק הוא עד כדי כך נחות בחברה שהוא נחשב לרכוש.
חוק המוות לאדון שהורג את עבדו מנוגד לנוהג במזרח הקדום ומדגיש את מוסריות המקרא וקדושת חיי אדם.
22-25 מתואר מקרה של שני אנשים הרבים בניהם ונפגעה אישה הרה. עתה ישנה הבחנה בין התוצאות:
–"ויצאו ילדיה" היא הפילה אך "ולא יהיה אסון" –היא לא מתה – במקרה זה ישלם הפוגע פיצוי כספי לפי תביעת הבעל וקביעת בית-המשפט.
-אם האישה נפגעת מתקיים העיקרון של מידה כנגד מידה ("עין תחת עין, שן תחת שן.."), החוק קובע כי הגורם נזק גופני יסבול את אותו הנזק, אך חז"ל מפרשים כי ניתן להמיר את הנזק בפיצוי כספי (בדומה לחוקי המזרח הקדום).
26-27- אם הכאת עבד גורמת לו לנזק בלתי הפיך הוא משתחרר לחופשי. אין כאן עיקרון של מידה כנגד מידה מפאת מעמדו של העבד. בפסוק מצוינת השן (פגיעה קלה) והעין (פגיעה חמורה) בכדי להראות שכל פגיעה מחייבת שחרור העבד.
מקורות חוץ-מקראיים
גם בחוקי החיתים ישנה הבחנה בין סוגי רציחות: בין רצח במזיד (או מתוך כעס) לרצח בשגגה ובין רצח אדם חופשי לרצח עבד. בכל המקרים נקבע כי העונש הוא כספי.
רצח מתוך כעס (או במזיד):
חוקי חיתים סעיף 1: איש כי יכה נפש איש או אישה בחמתו [יקברנו], וארבע נפשות (ראשים) יתן, איש או אישה, ואת משקו ימשכן.
חוקי חיתים סעיף 2: כי יכה איש נפש עבד או אמה בחמתו יקברנו, גם שתי נפשות (ראשים) יתן, איש או אישה, ואת משקו ימשכן.
חוקים אלו עוסקים ברצח מתוך כעס חימה, ולא ברור אם מדובר ברצח במזיד –בכוונה. החוקים אינם קובעים עונש מוות אלא פיצוי בצורת בני אדם ומשכון הבית. חוקים אלו מוכיחים את מעמדו הנחות של העבד.
רוצח אדם חופשי ייתן ארבע נפשות כפיצוי וימשכן את ביתו.
רוצח עבד ייתן שתי נפשות וימשכן את ביתו.
רצח בשגגה:
חוקי חיתים סעיף 3: איש כי יכה איש בן חורין, או אישה בת חורין, ורק ידו שגתה (בשגגה) ומת, יקברנו, ושתי נפשות יתן תמורתם (2 נפשות תמורת כל הרוג), ואת משקו ימשכן.
חוקי חיתים סעיף 4: כי יכה איש עבד או אמה, ורק ידו שגתה ומת, יקברנו, ונפש אחת יתן (תמורת עבד הרוג יתן בן אדם אחד), ומשקו ימשכן.
חוקים אלו עוסקים בהריגה בשוגג (היד מובחנת מהלב בטעות). העונש על הריגה כזו נבדל מהריגה במזיד על ידי גודל הפיצוי. בחוקים אלו לא חל עונש מוות על ההורג והוא נותן אנשים תחת המת ואת משקו כערבון. על הרג אדם חופשי ימסרו 2 נפשות, אם הרג עבד ייתן תחתיו אדם אחד.
דומה ושונה בין חוקי החיתים לחוקי ספר שמות
דומה:
-הבדלה בין רצח בשגגה לרצח במזיד.
– העונש על הריגת עבד הוא פיצוי כספי.
שונה:
– בחוקי החיתים הבדלה בין אדם חופשי לעבד שנרצחו במזיד.
– חוקי חת קובעים עונש כספי לרוצח, במקרא אין אפשרות להמיר עונש רוצח בכסף.
– חוקי חת מטילים על ההורג את האחריות לקבורה, במקרא אין אזכור כזה.
– החוק המקראי מתייחס להריגת עבד בידי אדונו שלו, ואילו חוקי חת מתייחסים להריגת עבדו של אדם אחר.
