תולדות המוסיקה המערבית: הקטור ברליוז
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…
הקטור ברליוז (1803-1869 צרפת)
בן לאב רופא, ליברל ואיש רוח. חייו הם חיים טיפוסיים המשקפים מאבקו של אמן להשלטת רעיונותיו החדשניים.
ברליוז הוא המלחין הראשון בתולדות המוסיקה המערבית שלא היה גם נגן. למד רק מעט גיטרה בילדותו אך אש המוסיקה הייתה בו תמיד. בגיל 17 הוחלט שילך בעקבות אביו וילמד רפואה חרף נטייתו הבולטת למוסיקה.
להיות רופא! ללמוד אנטומיה! לחתוך! ליטול חלק בניתוחים איומים במקום להתמסר גוף ונפש למוסיקה, האומנות השמימית שאת גדולתה אני מתחיל רק לתפוס! ליטוש את הרקיע הנישא ביותר לטובת השלטון האיום של הארצי…!
לאחר שנתיים נטש את לימודי הרפואה ופנה למוסיקה. הדבר גרם לקרע משפחתי עמוק. אביו מנע ממנו את תמיכתו הכלכלית וברליוז נאלץ לפרנס את עצמו. חייו בפריס, שבה החיים התרבותיים מאוד תוססים ומפותחים, הם שדחפו אותו סופית לבחור באומנות. בבירה שמע אופרות של סאליירי, גלוק ועוד. ב-1827 ראה את המלט ולמרות שלא ידע אנגלית נפל שבי בקסמי הדרמה של שקספיר ובקסמיי השחקנית הארייט סמסון שמאוחר יותר, בסימפוניה הפנטסטית, הייתה ל"אידיאה פיקס". הרייט הייתה עבורו אופליה, דזדמונה, ז'ולייט, ומי לא. היה לו כשרון בלתי רגיל לתרגם חוויה אישית רגשית ולבטאה באופן אומנותי.
ב-1828 שמע את הסימפוניות ה-III וה-V של בטהובן. "בטהובן פתח בפני עולם חדש במוסיקה כפי ששקספיר גילה בפני יקום חדש בשירה" התוודה ברליוז. הכתיבה הסימפונית של ברליוז חבה את קיומה לאובססיה שלו עם בטהובן. הסימפוניה הפנטסטית היא ניסיון מכוון ומודע לבצע רעיונות פואטיים ודרמטיים במסגרת המתכונת של הסימפוניות של בטהובן. ברליוז גם גילה שלמוסיקה כלית סימפונית עוצמת ביטוי וארטיקולציה חזקים משל המוסיקה הקולית והמקהלתית.
ב-1830 זכה בפרס רומא הנכסף שעשוי היה לזכותו בהכרת הוריו ובביסוס מעמדו כמלחין בעל מקוריות מרטיטה. מכיוון שלפני נסיעתו זכה להכיר את ליסט וגם להתארש (לא לשחקנית השקספירית), קסם הנסיעה פג. שלושה שבועות לאחר שהגיע לרומא גילה ברליוז שארוסתו בגדה בו והתחברה לאחר. בחמת זעם עזב את רומא בדרכו לפריס בכוונה לרצוח את ארוסתו ואת אמה. רק כשהגיע לעיר ניצה נרגע תוך התמוטטות נפשית ופיסית. ההתאוששות ממשבר זה הייתה ארוכה וברליוז הבין שאכן ניצל מגורל איום. מאוחר יותר, בשנת 1833, נשא לאישה את אהובתו הנשגבת, הרייט סמסון. ב-1842 נפרדו בגלל קשי שפה (הוא דובר צרפתית והיא אנגלית בלבד), בעיות כלכליות והבדלי טמפרמנט. ברליוז תמך בה כל ימי חייה.
1830 – למרות הישגיו המדהימים הקריירה של ברליוז לא זרחה. הוא לא זכה להערכה לה היה ראוי ולא הצליח להתפרנס מהלחנה. הדעה על המוסיקה שלו הייתה שהיא אקסצנטרית, ו"בלתי נכונה". מעט המעריצים הנלהבים שלו לא יכלו לקיימו והוא נאלץ להתפרנס ממקצוע בו הצטיין אך אותו תיעב: הביקורת. כמו כן דבק בניצוח. בקונצרטים בהם הופיע ניצח בעיקר על יצירותיו שלו. הוא הפך למנצח מבוקש בגלל כישוריו והפרשנויות שלו והיה הראשון לבסס ניצוח את כקריירה מוסיקלית מקצועית ועצמאית.
בשנות ה-40 כמעט ולא בוצעו יצירותיו בפריס אך דיווחים על הופעות בחו"ל נעשו יותר ויותר תכופים. את הפרטיטורה של הסימפוניה הפנטסטית לא פרסם כדי למנוע ביצועים שאינם בשליטתו. ככל שההכרה בחו"ל והצלחתו שם גדלו, כך גבר התסכול שלו מאי-קבלתו במולדת.
המוסיקה של ברליוז לא הייתה מובנת למרות שעסק בתיאור רב ומדוקדק של המוסיקה שלו במסות ומאמרים. הוא כתב על מקורות ההשראה שלו ואמצעים להגשמת רעיונותיו. כתב ספר על תזמור וניצוח, ספר המשמש גם היום כספר לימוד רב ערך למלחינים ומנצחים. היה אידיאליסט וציפה שלקהל יהיה דמיון הדומה לזה שלו. התפיסה הנשגבת של האומנות הופכת אותו לאליטיסט. תכונה אחת הצילה אותו מלשקוע לתוך רחמים עצמיים: היה לו חוש חד כתער ותפיסה מבריקה של המגוחך שבהתנהגות האנושית. הוא היה שנון מאוד ובעל חוש הומור בריא ולא חסך את האירוניה החותכת גם מעצמו.
