ירמיה כ' 7-18
ירמיה מתמרמר על מר גורלו.
פסוק 7: "פתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל" (תקבולת נרדפת) ירמיה מתלונן שה' החזק ממנו פיתה אותו להיות נביא. והתוצאה היא "הייתי לשחוק כל היום, כלה לעג לי".
ירמיה מנסה לזעוק בשם ה' (חמס ושוד) אך העם מתקלס בו ומביא עליו חרפה ("כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום" (8)).
פסוק 9: ירמיה היה רוצה להפסיק להתנבא אך הדבר בוער בעצמותיו והוא אינו יכול להכיל אותו ולהפסיק להתנבא. ירמיה רוצה לעזוב את תפקידו: לא לזכור, לא לדבר ולהתגבר על הדחף לנבא, אך אינו יכול. בפסוק 10 הוא מתלונן כי סובביו מצפים לנפילתו (צליעתו) ומקווים להכשילו כדי להתנקם בו "אולי יפתה ונוכל לו, ונקחה נקמתנו ממנו".
בפס' 11-13 מביע ירמיה את בטחונו בה' שיסייע לו. הוא בוטח בגבורותו של ה' שיוכל להכשיל את רודפיו שכן הוא יודע את צפונות ליבם והם יתביישו בושה נצחית במעשיהם.
עונשם של הרשעים ינתן מידה כנגד מידה:
-הם רצו "נקחה נקמתנו ממנו" ואילו ה' "אראה נקמתך מהם".
–הם רוצים לגבור עליו" "ונוכלה לו" אך הם לא יצליחו "ולא יכלו" (חזרה על שורש י-כ-ל).
-אויביו לועגים לו וירמיה מבקש כי הם יחיו בבושה לעד.
פסוק 13: ירמיה מדבר על ההצלה בלשון עבר כאילו כבר התרחשה (סימן לאמונתו) ומהלל את ה': "שירו לה', הללו את ה', כי הציל את נפש אביון מיד מרעים".
שורשים מנחים: פ-ת-ה – ה' מפתה אותו להיות נביא וגם אויביו מנסים לפתות אותו, וכך אומללותו נגרמת משני הצדדים.
י-כ-ל- יכולת במובן של נצחון ומסוגלות: ה' יכל לירמיה, ירמיה אינו יכול לכוח הנבואה שעולה בו, אויביו מבקשים להיות יכולים לו אך הם לא יוכלו.
בפס' 14-18 שוב נופלת רוחו. ירמיה מקלל את היום שנולד ואת האיש שבישר לאביו על הולדתו ומאחל לו את גורלן של סדום ועמורה ושרק ישמע זעקות כל העת. הוא מצר על כך שאותו איש לא המית אותו בבטן אימו וכך הייתה זו "הרת עולם" וכך היה נחסך ממנו הסבל בחייו.
איוב מול ירמיה:
הדברים מזכירים אלו את אלו מבחינה לשונית (איוב ג 3-11).
שניהם מצטערים על היום בו נולדו. דרך הקבלת סבלו של ירמיה לזה של איוב מודגש סבלו של הראשון.
אמצעים אומנותיים:
תקבולת כיאסטית: "ארור היום אשר ילדתי בו – יום אשר ילדתני אימי אל יהי ברוך" (14).
מילים מנחות: ארור (14,15) י-ל-ד, ר-ח-ם.
ניגודים בין שמחת האב על הלידה לשנאת החיים של בנו.
שאלות רטוריות: "למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון?"
