מבוא לסוציולוגיה: גישות פוסטקולוניאליות
ראו: מבוא לסוציולוגיה- סיכומים
גישות פוסטקולוניאליות:
- בוחנות היררכיות אתניות וגזעיות כתוצר מאוחר של העידן הקולוניאלי.
- סעיד הבניית האחר הלא מערבי כחלק מהבניית ה"אנחנו" ה"מערבי".
- פאנון: ערעור על יציבותן של זהויות. דיון באופן בו זהויות אתניות וגזעיות מכוננות ומקבלות את משמעותן בסביבה פוסטקולוניאלית.
הטקסט של כזום מדבר על הבניה של קטגוריות אתניות. חשיבה קונסטרוקטוביסטית של הבניה חברתית של המציאות והבניה חברתית של אתניות – וכיצד הבניה חברתית של אתניות קשורה קשר הדוק באי שוויון אתני. היא משתמשת גם במושג סטיגמה וגם במושג של סעיד "אוריינטליזם" כדי לתאר את הצמיחה של האתניות של החברה הישראלית.
הטענה של כזום היא שיש לנו שרשרת היסטורית של תיוג, שרשרת היסטורית של הבניה של אתניות. בשיעור שעבר דיברנו על הטענה של סעיד (טענתו היא שבהקשר היסטורי ספציפי של קולוניאליזם צומחת חשיבה שמגדירה את האחר, ודרך הגדרת האחר היא מגדירה גם סוג של קולקטיב שהיא מתחילה להגדיר אותו כקולקטיב מערבי).
הטענה הבסיסית היא שאנחנו תמיד מגדירים את עצמנו דרך הגדרת האחר – ותמיד רוצים להציב את עצמנו מעל האחר באמצעות תיוגו כשלילי – אבל מבחינה היסטורית וגלובלית יש חשיבות מאוד גדולה לתהליך הספציפי הזה של הגדרת האחר הלא מערבי. ז"א להבחנה שנוצרה בעולם – הראייה של גזע ואתניות כיום היא עדיין הדרך המרכזית שבה אנחנו מסווגים ויוצרים היררכיות בעולם. התופעה ההיסטורית של קולוניאליזם היא עדיין אחת התופעות המרכזיות שעיצבו את החברה המודרנית שבה אנחנו חיים. זה היה עידן ממושך, הוא היה העידן הגלובלי הראשון, והוא חילק את העולם לקולוניאלים שהיו ברובם המכריע לבנים (יוצא דופן אחד הוא "יפן" שהייתה אימפריה לא מערבית) שהשתלטו על החלקים הלא לבנים של העולם. מכיוון שאירופה הייתה המוקד של הידע – שהוגדר כידע מדעי וזכה למרכזיות מאוד דרמטית בעולמנו – האופן שבו התפתח הידע האירופאי הלבן על העולם עדיין נמצא בתשתית של דרך החשיבה שלנו. לכן הוא (הידע המדעי) יותר משפיע על ההיררכיה החברתית בעולם מאשר הגדרות אחרות של אחרים חברתיים. ההגדרה של האחר האוריינטלי הייתה לה משמעות היסטורית מתמשכת הרבה יותר דרמטית.
כזום קראה טקסטים "יהודיים" (בעיקר באירופה) ולאחר מכן היא עשתה ניתוח של התהליכים שהתרחשו בישראל – היא מגלה תהליך שאותו היא מתארת social construction הבניה חברתית של אתניות, של חלוקה אתנית. בהתחלה ההיווצרות של "חבילות התמערבות/מזרוח" נוצרות בתוך הקונטקסט של אירופה הקולוניאלית. אירופה הזו שבה מתפתחת החשיבה על המערביות, ומתפתחת החשיבה על האחר הלא מערבי, האחר המזרחי. אותה חשיבה שמתפתחת בהקשר הקולוניאלי הופכת למרכזית בחשיבה של האירופאים (מערב אירופאיות). הטענה של כזום אומרת שדרך החשיבה הזו שמפרידה בין המערבי למזרחי מחלחלת לקהילות היהודיות. כשקוראים את הטקסטים היהודיים במאה ה19 וה 20 – החבילות האלו של המסגרות התרבותיות של חשיבה על האחר הלא מערבי, נלקחות ו"מוטלות" על אחרים. כמו שהאירופאים דיברו על האוריינטלים, הקהילות היהודיות באירופה המערבית מדברות על קהילות יהודיות שאיתן הן נמצאות במגע – במקרה של הקהילה היהודית בגרמניה, היא מטילה את המסגרת הזו כדי לתאר לעצמה את הקהילה היהודית של פולין (בעיקר), והיא מתארת עם אותם מושגים ועולם דימויים שאירופה הקולוניאלית מטילה על האוריינט. יהודי מזרח אירופה נתפסים בכל הפרמטרים שאנחנו תופסים ל"פרמיטיבים", יש הסתייגות מהיהודים המזרחיים האלה. באותו אופן, יהדות צרפת הייתה בקשרים מסוגים שונים עם יהדות צפא"ק. כשכזום מנתחת את הספרות הנוצרת בתוך היהדות הצרפתית אודות יהודי צפא"ק אנחנו מוצאים את אותה צורת התייחסות, שימוש באותה חבילה על מנת לתאר את היהודים האוריינטלים. אפשר לראות את החבילה התרבותית הזו נודדת.
הטענה של כזום, היא שמה שקורה בישראל, כאשר היהודים שמגיעים ממזרח אירופה מגיעים עם החבילה הזו יש להם את התפיסה של האחר הלא אירופאי במונחים קולוניאלים. לפרוייקט הציוני היה חשוב להיות פרוייקט מודרני ומערבי. לכן, התפיסה הזו מגיעה יחד עם מקימי המדינה שנשאבת מהגישה האירופאית, ודרך הגישה הזו הם פועלים בקונטקסט המקומי. הם לא מעוניינים להפלות את המזרחים, אך הם רוצים להבטיח שישראל תהיה מדינה מודרנית ומערבית ולכן הם מפלים את מי שאינו מערבי – או לטענתה של כזום, את מי שלא יכול לבטא התנהגות מערבית. מה שכזום עושה – היא גם מראה שאותם יהודים שבאו מעיראק ומרוקו ושפת האם שלהם הייתה אנגלית או צרפתית ויכלו לבטא מערביות ולבטא הזדהות עם משהו מערבי הם לא נתקלו באפליה, לפחות לא בדור הראשון. הם יכלו לממש את ההכשרה שהם מצאו. כלומר אותם פרטים שיכלו להביע מערביות והיה להם חינוך מערבי התקבלו. בעצם לא המזרחים הם שנדחו, אלא ה"מזרחיות", בגלל הנדידה של דרך החשיבה הבינארית הזו שמפרידה בין מזרח ומערב. התוצאה של זה הייתה שמי שהיה מזוהה עם מזרחיות סבל מסוג של הדרה- ובתהליך הזה נוצרות המזרחיות והאשכנזיות. יש כאן טענה שהתפיסה התרבותית ומסגרות החשיבה התרבותיות מעצבות סיכויי חיים של קבוצות – טענה תרבותנית.
כזום מאפשרת לנו להיות ביקורתיים כלפי הפעולה של הממסד הציוני הכולל אך לא להניח שהייתה כאן כוונה רעה. הסוציולוגיה לא עוסקת בקונספירציות, היא שואלת איך נוצר סדר חברתי כמו שנוצר מבלי שמישהו תכנן – צריך לפרוץ הגדרות מבוססות. התפיסה של אי שוויון אתני או גזעי אומרת שיש מכניזמים תרבותיים, קונסטרוקציות תרבותיות שמעצבות את האופן שבו אנחנו חושבים על האחר בכלל האספקטים (יכולת של האחר וכו'), והגישה הזו חוזרת ומשעתקת את עצמה בגלל שקשה לנו להשתחרר מהתבניות התרבותיות שנמצאות אצלנו במוח.
{בשלב מסוים אתה מפסיק להיות הזיהוי שלך ואתה הופך לביצועים שלך – כמו גבי אשכנזי. ההבחנה האתנית וההבחנה הגזעית – ניתן לראות באירופה שככל שיש יותר מהגרים וזרים יש יותר גזענות. הגזענות לא נעלמת למרות שיש לנו יותר שפה שמעלימה אותה, שפה של פוליטקלי קורקט}
