בעבור ריצ'רד דלגדו במאמרו החתרני "Storytelling for Oppositionists and Others: A Plea for Narrative" (1989) סיפור לעולם אינו רק סיפור, אלא פונקציה היוצרת סדר ולכידות ומבטאת משמעות מסוימת ובכך מהווה הסיפור חוויה משותפת של קבוצה, ולמעשה מהוות את הקבוצה. הקישור בין סיפור וזהות קבוצתית למעשה הופכת בעבור דלגדו את הפוליטיקה לזירה שביסודה היא מאבק בין סיפורים מתחרים, גירסאות שונות לאותה מציאות. לסיפור יש פונקציה כפולה. מחד טוען דלגדו כי דיכוי איננו רק עניין חוקי או חברתי, אלא משהו הקשור בתפיסה והלך רוח שמתגלמים בנרטיב המיועד להצדיק בעבור הקבוצה המדכאת את המצב כפי שהוא, נרטיב שאותו הם כופים על קבוצות אחרות בכדי לסקל כל ניסיון לשינוי. מאידך יכולים סיפורים גם לחתור תחת נרטיבים דומיננטיים ולהוות אמצעי לפירוק של תפיסות שולטות. במילים אחרות, סיפורים יוצרים מציאות משותפת והסכמה, וכך גם סיפורי-נגד שיכולים להיות גורם מלכד בעבור קבוצות שוליים.
ריצ'רד דלגדו עושה שימוש בחמישה סיפורים שונים המתייחסים לאותה התרחשות בה מרצה שחור נדחה ממשרת הוראה. דלגדו מציין כי מובן מאליו שאותו אובייקט יכול להיות מתואר בצורות שונות, אך הוא מגדיל וטוען כי אותו דבר נכון גם לצירופם של אובייקטים ובייחוד אירועים. בהתאם, גם שיפוטים ערכיים נמצאים במצב של תת-היקבעות תמידית ביחס למציאות. תיאור המציאות הוא למעשה יצירתה, ודלגדו טוען כי אנו נוטים להחליט מה מצב העניינים וכמעט בה בעת מה הוא המצב שצריך להיות.
דלגדו מראה כיצד סיפורים בוררים בין העובדות בכדי לצייר תמונה של מה שאירע. הסיפורים מתבטאים לא רק במה שהם מציינים ועל מה שהם עונים, אלא גם מה שמושמט מהם והשאלות שלא נשאלו. דלגדו מראה כיצד הסיפור של קבוצת הרוב (המרצה הלבן) מיועד לשכח ביקורת ולהרגיע שהכל פועל כפי שהוא צריך לפעול. מאידך דיווח של כביכול אותו סיפור מצידו של מישהו אחר (המועמד השחור) יכול להציע תפיסה אחרת לגמרי שלו שמערערת על הסיפור המוסכם וחושפת את בעיותיו דרך הדגשה וארגון שונים של העובדות ופונות כנגד ההיגיון המנחה שלו. הסיפור המשפטי מאידך, משתמש בנפה עובדתית בכדי לקבוע אילו פרטים יהוו את הנרטיב שלו וקידודן של אלו לשפה משפטית משמשת בכדי להקהות את עוקצן. הסיפור הרביעי של דלגדו הוא "סיפור נגד אותנטי" של סטודנט מילטנט המתעמת עם המערכת בישירות ובבוטות, מה שמאפשר לקבוצה השלטת לדחות ולבטל את תוכן הטיעון שלו בשל צורתו. במקום בו נכשלה המתקפה הישירה עלון אנונימי המספר נרטיב בדיוני מזמין השהייה של השיפוט והתמסרות לכתוב, ובכך להצליח לחדור ולחתור תחת הנרטיב השלט.
כך טוען ריצ'רד דלגדו כי סיפורים יכולים להיות כלי בידיהם של קבוצות-שוליים בכדי לחדור תחת המנטליות שהיא מקור הדיכוי שלהם. דלגדו מסביר כי הכל יכולים לצאת נשכרים מפתיחות לסיפורים: המדוכאים על ידי מתן קול למציאות שלהם והמדכאים על ידי פיתוח דרך התמודדות של תפיסת עולמם ולסלול דרך לקראת נרטיב משותף.
