עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם – יעקב בלידשטיין – סיכום מאמר
יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, רמת גן, 2001 (מהדורה שניה ומורחבת). עמ' 21-60
ברשימת המצוות שערך הרמב"ם מצווה ק"עג שנצטווה עליה עם ישראל היא מינוי מלך מישראל שיאחד וינהיג את האומה. לכל דור נימוקיו והתנגדויותיו למצווה זו, אך הווכוח תמיד נסוב על ציר אחד- הגיבוש המוסדי של הציר הארצי בחיי עם ישראל והסיכונים/לבטים אידיאולוגים הנובעים מגיבוש זה. הספקות באשר למצווה זו באים לידי ביטוי באופן ישיר: הגם שחייבים לקבוע מלך, לאחר שקבענו אותו מוטלים עליו הגבלות רבות. הקשיים בשילוב המלוכה באמונתו של עם ישראל באים לידי ביטוי בסיפורו המלכתו של שאול לפי בקשת העם והתנגדות הנביא (שמואל), ובולטים כנגד סירובו של גדעון למלוך על עם ישראל. חז"ל אומנם פירשו ופעלו על רקע האמונה בבואו של המלך משיח בן דוד, אך התווכחו רבות על החיוב או האופצינליות הטמונות במצווה זו בכלל. בדור הרביעי של תנאי המשנה רבי יהודה (לא רבי יהודה הנשיא) גרס כי התורה ציוותה על מלך ואילו מולו עמד רבי נהוראי שגרס כי בקשת מלך היא "גנאי לישראל" ופרשת דברים י"ז(פרשת מלך) באה לעולם כ"תרעומת" של ה' על ישראל, שמתירה את המלוכה אך לא מצווה עליה. הרמב"ם הכריע כאמור לפי שיטתו של רבי יהודה והכרעתו שהייתה מבוססצ היטב בנימוקים רבים מהתורה נתקבלה ע"י רבים מהחכמים בדורו, אולם עניין זה ממשיך להוות נושא מחלוקת, גם בדורו של הרמב"ם וגם בדורנו, הרי שמול הרמב"ם עמדו דעות מוצקות לא פחות של דמויות לא פחות מרכזיות כמו רבנו סעדיה גאון(רס"ג) ואבן-עזרה. חכמים מאוחרים יותר כגון רבותינו שמואל בן עלי, ושמואל בן חפני(רשב"ע, רשב"ח) בני הדור הסמוך לרמב"ם קבע וכי מצוות מלך נקבע אך ורק לצורך ניהול מערכות, מלחמות וקיום הריבונות הישראלית (או צרכים לאומיים צרים וארעים אחרים), ומאחר שעם ישראל לא ריבוני יותר ואין לו צורך למלך שינהג את העם, דיי להם בסמכות הרבנית שתורה את חוקי התורה, והמלך? אין בו צורך יותר מכאן שמצוות מלך היא לא חובה לעם ישראל, וגם אם היא חובה- היא לזמנים ארעים בלבד, ואין הכרח שתתקיים קבוע. לא במקרה הרמב"ם תמך בראשי הגולה בבל בעימות ההיסטורי שלהם עם ראשי הישיבות שם.
מינוי המלך מצוות הציבוריות היהודית:
הרמב"ם לא פותח את דיונו על הלכות מלכים במשפט מכליל המורה על הצווי להשים מלך, אלה משתמש בתיאור בצורה סיפורית, שבאה להתנות(לקבוע תנאים לפיהם מצווה זו תקפה) את הקביעה של מינוי מלך כמצווה עשה מן התורה. הרמב"ם מודע שגיבוש פרטים לרשימה כמוהו כנתינת חותם לחשיבותם. הרמב"ם לא קובע שמצוות אלו למרות החיוב בהן, הן הכרחיות בכל דור, בכל מקום, בלי קשר למצב הרוחני, הפוליטי, והמצב הסוציו-אקונומי. מצוות המלך מסווגות לשיטתו כמצוות שקיומן מותנה בציבור ובהסכמתו, ואין הן מתייחסות להכרחיות של קיומן ע"י פרט, או פרטים בודדים. השפעה זו על החלוקה הושפעה מהמשפט המוסלמי , וגם מהמונח התלמודי-קורבנות הציבור. קיומן של מצוות אלו אסור גם ע"י הפרטים ואם רוצים לקיימן(או צריכים) יש לרתום את הסכמתו של כל העם לרעיון המלך/מנהיג. הרמב"ם כמו גדולי ישראל שלפניו קובע שאין קהל ישראל(שאליו מתייחסת מצוות השמת המלך) מתקיים אלה בארץ ישראל, ושלוש המצוות שהתחייב עליהן עם ישראל בספר המצוות של הרמב"ם לא מתקיימות בלי אחיזה טריטוריאלית יהודית בארץ. הרמב"ם קובע כי המלכות למרות חשיבותה היא מצווה ערך אינסטרומנטלי, ואינה מטרה בפני עצמה, הרמב"ם ממשיך בשיטה היהודית וקובע כי המדינה היא מכשיר בשימוש של עם ישראל להגיע למצב הגאולה.
סיפור המלכת שאול:
סיפור משיחתו ומלכותו של שאול למלך על עם ישראל נושא בחובו מטען אנטי-מלכותי מובהק, אפילו מתנגדי הרמב"ם בעניין מצוות המלך-> כמצוות עשה מן התורה, נאחזו בסיפור זה. הרמב"ם כאדם שלא חשש מאתגרים רעיונים התמודד ישירות עם הטענה, ולא ניסה לטעון לאי-תקפותה: "מאחר שהקמת מלך מצווה, למה לא רצה הקב"ה כשביקשו מלך משמואל? לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיום המצווה, שנאמר: כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו….. " הרמב"ם אומר פה, נכון שהעם חטא בבקשת המלך, אולם חטאו היה במניעי הבקשה, ובצורה שניתנה("תרעומת") ולא בתוכנה. המקור של הרמב"ם לפירוש זה הוא כמובן דברי של רבי נהוראי:"לא נאמרה פרשה זו אלא מפני התרעומת". יחסו החיובי לסיפור המלכת שאול מתבטא בצורה נוספת, הרמב"ם מציין את הסיבות למינוי מלך (צדק/שיפוט, מלחמה) וקובע כי הדבר מתקיים בסיפורו של שאול עת פונה שמואל אליו ואומר "אותי שלך ה' למשחך למלך, שנאמר עתה לך והיכיתה את עמלק", הרמב"ם אינו מפקפק בלגיטימיות של מלכות שאול ומביא צידוקים קולעים אליה.
מלכות בית דוד ומלכות ישראל:
הרמב"ם מתייחס בחיוב למלכות כביטוי של הצורך האנושי בהנהגה פוליטית ממוסדת. אומנם מלכות בית דוד היא ה"חביבה" עליו, אך גם למלכויות ישראל, והחשמונאים שלא היו מזרע דוד יש מעמד חוקתי. בקביעתו זו הרמב"ם נאמן למסורת חז"ל הקובעת "כל ישראל ראיים למלכות". מאחר שהיה מריך לבסס את דעתו הוא היה חייב פרט ולהסביר את מעמדן של המלכויות האחרות בפרט.
מלכות ישראל-מלכות נורמטיבית ושווה:
הרמב"ם עמד על הזכויות והחובות של המלכויות מזרע דוד ושלא ממנו במסגרת דיני המשיחה עיקרן של ההלכות אומר הגם שמעמד הנצח, המלוכה, והקדושה, ניתן לבית דוד, אין הדבר אומר שמלכים אחרים לא יהיו לגיטימים לשלטון- הגם ששלמה המלך היה מזרע דוד בזמנו של בנו רחבעם המלוכה ניתנה למלך ישראל ירבעם ע"י ה' בצורה ישירה מכאן למדים על הלגיטימיות של מלוכה שלא מזרע דוד. גם עם ישראל לרוב לא לא תמך באופן חד-גוני רק במלכות דוד ובד"כ ראה מלכויות מזרע "אחר" כלגיטימיות. חז"ל לא משתייכים למצדדים רק במלכות דוד או למתנגדים אליה הם משתייכים לכל המחנות ובדבריהם ניתן למצוא צידוקים לכל שיטה. עם זאת חז"ל הבחינו בין מלכות בית דוד, למלכות שלא מבית דוד, כשוות בכל ההגבלות/חובות שמוטלות על מלך וגם בזכויות, מכאן שערכן הפונקציונלי שווה, והגם ששיטת המשיחה, והמיקום ביחס למקדש של המלכויות האחרות לא שווה, ערכן זהה לחלוטין. בקביעה זו הרמב"ם קובע שיכולה להיות לגיטימיות מלאה למבנה פוליטי שלא מזרע בית דוד.
כתר מלכות זכה בו דוד:
(משנה תורה)
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הבטחת הבלעדית על נצחיות המלוכה של בית דוד לעומת המציאות והפנים האחרים של התורה שקבעו כי גם מלכות אחרת לגיטימית ויש לקבלה? לפי הרמב"ם מלכות בית דוד זכתה בשתי יתרונות לעומת מלכויות אחרות: א) זכותו של המלך מצאצאי דוד לא תופקע ולא יכולה להיות מופקעת לעולם אלא ע"י האל בלבד. ב) ההבטחה שניתנה למלוכה מזרע דוד אינה נסמכת על סיבות הלכתיות. טיב ההבטחה שניתן לבית דוד הוא עתידי-אסכטולוגי ואין הכרח שיקרה "פה ועכשיו", מפה למדים שבלעדיות ועדיפות תינתן לבית דוד רק בקץ הימים, עד אז היא שייכת גם למלוכה של עם ישראל. כשמלכות ישראל(בניגוד למלכות בית דוד) חוטאת, אין היא מקבלת המשכיות מאב לבן, אלא אם כן קיבלה וביצעה את עיקרי המצוות, מכאן שהמלכות הזאת נשענת על ביצוע תפקיד ספציפי, ולא על שושלתיות לא ניתקת כשל בית דוד.
(מלך אחד ומלכים רבים)
ההכרה במלכות ישראל כלגיטימית מראה שאין צורך ע"פ משנתו של הרמב"ם באחדות פוליטית לקיום מלוכה. מלכות היא עדיין מלכות אפילו אם היא מחלקת את השלטון על עם ישראל או על א"י עם גורמים אחרים. כרמב"ם מפרש ודן במושג שעיר מלך הוא קובע "איזהוא נשיא שאמור בתורה? זה מלך שאין עליו רשות אדם מישראל ואין למעלה ממנו במלכותו, אלה ה' אלוהיו בין שהיה מבית דוד או משאר שבטי ישראל. ואם היו מלכים רבים ואין אחד מהם עובד את חברו, כל אחד ואחד מהן מביא שעיר עזים על שגגתו". קביעה זו מכירה בקיומם של מלכים רבים כמו שניתן לראות. הגדרה זו משקפת את היחס הפיאודאלי/פיאודלי למחצה ששרר בימי בית שני בין מלכי ישראל לקיסרי רומא-מלך אפשרי גם אם הוא לא מזרע דוד וגם אם הוא כפוף פוליטית לגורמים אחרים. מלכות שהיא לא יהודית לא מוכרת מבחינה חוקתית מבחינת ההלכה ולכן שלטון של מלך יהודי(תחת מלך לא יהודי) יכולה להתקיים מבחינת ההלכה גם אם כפיפות מתקיימת.
("אין מלך….אלא מזרע דוד":ספר המצוות)
אצל הרמב"ם בכתביו האחרים (לא משנה תורה שעד עתה היה הבסיס לדעותיו של הרמב"ם שציינו פה ) אנו מוצאים על-פניו גם יחס שונה למלכות שלא מזרע דוד: "אין מלך למי שמאמין בתורת משה רבינו, לא מזרע דוד…..וכל שהוא מזולת הזרע הנכבד הזה לעניין מלכות נכרי קרינן ביה (קוראים לו נוכרי), כשם שכל שהוא מזולת זרע אהרון לעניין העבודה(עבודת הכהנים בביהמ"ק) זר קרינן ביה" . לפי שיטה זו מלכות בית דוד עדיפה מבחינה הלכתית בולטת ואף אסור מדין תורה להמליך מלך שהוא מזרע אחר. מלכות ישראל אחרת- כפי שהרמב"ם מפרט במקומות אחרים- זוכה ללגיטימיות רק מכיוון שזו הוראת שעה נבואית שדוחה את ההחלטות האחרות, אך משפגה הוראת השעה שלשמה היא קמה, אין היא לגיטימית עוד(הגם בשעתה הייתה לגיטימית) כל שכן המרות של שלטון נכרי שהכווין את צעדיה. כפי שציינו מקודם בהופיעה "הוראת שעה" או בהעדרה, שני יתרונות הלכתיים קיימים לטובת מלכות בית דוד בכל מקרה-שמן המשחה המיוחד להם שאסור לשימוש למלך יהודי שלא מזרע דוד(או מנכרי), והמיקום בביהמ"ק. מזרע דוד לא ניתן לקחת גם את תפקידם המשיחי שניתן להם באופן בלעדי. הרמב"ם מוסיף לאחר דיני המשיחה בספר המצוות שני הלכות נוספות- רק מלך מזרע דוד ימלוך על ירושלים, רק מלך מזרע דוד יומלך בירושלים- העובר על הלכות אלה כאילו המרה את פיה של התורה (של האל).
המלכות ההיסטורית:
הרמב"ם טען כי תולדות האומה הישראלית משקפים את התורה המנהיגותית-מלכותית. התורה הזו היא בעלת רצף עובדתי כרונולוגי שנוצר מתוך מקבץ מקורות שונים בחשיבותם (לפי סדר יורד, המקרא, התלמוד, ההלכה, מדרשי האגדה), שמתקבצים לתוך רצף רעיוני שלם.
(יהושע)
סיפור מינויו של יהושע להנהיג את עם ישראל מהווה מקור השראה למינויים של מלכים בעם ישראל, כשהדבר ניכר כבר מההלכה השלישית בתוך "הלכות מלכים" אצל הרמב"ם. הרמב"ם נותן דוגמאות להקבלה ממינויים של שאול ודוד למלוכה, למינויו של יהושע, ומראה את הסמכות שיש לשליט בשר ודם על עם ישראל. מנהיגותו של יהושע היא חלק מהרצף השלטוני שהתחיל לאחר זמנו של משה רבנו ונמשך עד תום תקופת השופטים. כתר מלכות ניתן לפי גרסאת הרמב"ם כבר בראשיתה של האומה במדבר יחד עם כתר תורה, וכתר כהונה. מה אם כן שונה בין תפקידי השופט בעבר לבין תפקידי המלך? השונה הוא העקרון השושלתי שלא התקיים אצל השופטים, וכן אצל משטר המלכים, כשהסמל הפולחני הבולט לכך הוא הליך המשיחה.
(מלכות החשמונאים)
הרמב"ם הדגיש גם גילויים בתר-מקראים של המלכות בעם ישראל כדי להציג את משנתו המדינית. הרמב"ם מציין את הישועה הגדולה שהביאו החשמונאים לעם ישראל בתקופת שלטונם לעומת השפל בתחום החיים החומריים והרוחנים שהיה קודם עלייתם לכוח. מלכות החשמונאים מתוארת אצלו כמלכות בסגנונה של מלכות ישראל(הוראת השעה), ועל כן היא מלכות שעם כל הבעיות ההלכתיות שבה (החשמונאים היו מזרע אהרון הכהן) עדיין לגטימית. הרמב"ם מציין שכל מלכי השושלת הם מלכים לגיטימים ובכללם הורדוס, ואגריפס, שמוצאם היהודי הוטל בספק. יחס חיובי זה לעובדת הלגיטימיות של השושלת כמלוכה יהודית לא ביטל את ההכרה הברורב שבבעיותיות של משטר שושלת זו. גם מלכים שמלכו באיסור מפאת ייחוס פגום או עבירה על צווים אלוהיים מסויימים נחשבו גם בספרות חז"ל כמלכים, ולא "הוצאו מן הכלל"- המסר הואעדיף לפעמים חטאים מסויימים, ע"פ מה שכרוך בסבל של שלטון עם אחר על היהודים. גם העדר מינויים ע"י נביא לא פגע במעמדם של החשמונאים שיכלו לטעון למינויי מכוך היותם כוהנים בביהמ"ק. מלך לא יהודי פוגע בכל קניניו של העם היהודי: בנותיו, רכושו, והזכות לעסוק באופן עצמאי וחופשי בתורה ומצוות, גאולה שלמה לא אפשרית אלא אם יחזור בית דוד לשלוט על עם ישראל, אולם בהעדר צאצא מוסכם גם מלכות בעייתית כמו זו של החשמונאים יכולה להחשב כמלכות ראוייה.
(מלכות בר-כוכבה)
הרמב"ם הכיר בבר כוכבה כמלך לגיטימי למרות כישלונו ההיסטורי, וההוכחה כי הוא לא היה המשיח. המשגה של הכרזת בר-כוכבה כמשיח ע"י רבי עקיבה היה משגה תמים ולא מתוך כוונת פושע (כמו שהיהדות מייחסת כיום לשבתאי צבי ימ"ש). בר כוכבה זכה אצל הרמב"ם לייחס דואלי : הוא נקרה בכתביי הרמב"ם "בר-כוזיבה" (בן השקר), אך עדיין זכה שמלכותו תשאר/תחשב כמלכות יהודית לגיטימית, ייתכן בהחלט שהרמב"ם התכוון בכתיבתו בנושא זה להזהיר גורמים משיחים שלא "לצורך" בעם ישראל (גם אם תהיה הסכמה כללית בעם לא בטוח שהרצונות המשיחים יתקיימו, יכול להתרחש אסון גדול בעקבות "המשיח"). בר-כוכבה הביא להצלחות (קצרות מועד) של עם ישראל להשיג שלטון עצמאי ועל הוא מוכר כמלך לגיטימי לשיטתו של הרמב"ם.
ראש גולה ונשיא:
(ראש גולה)
ההממלכתיות היהודית לא הפסיקה עם המלכות האחרונה של בר כוכבה, אלה המשיכה הלאה לתוך החיים בגולה, שם הדמות המובילה היה "ריש גלותא" (ראש הגולה) של יהודי בבל. ריש גלותא היה דמות בעלת מלכותיות מובהקת במשנתו של הרמב"ם שקבעה שסמכותו לרדות בעם, לקבל מהם מיסים, ומנות דיינים. ע"פ הרמב"ם בדומה למלך, גם לריש גלותא הייתה סמכות ניכרת והוא היה בעל כוח כפייה. בניגוד למלך אותו פסק הרמב"ם שיש חיוב למנות כשיושב שלטון יהודי בא"י, את ריש גלותא אין חיוב למנות על כל ישראל. למרות זאת הרמב"ם הכיר באופן אישי "בריש גלותא" כבעל סמכות אוניברסלית כדי למנוע בסיסי כוח מקומיים במקומות מושבם של עם ישראל שיוסיפו לפילוג הפוליטי-רוחני בעם. התפיסה שרווחה אצל החכמים בני דורו של הרמב"ם, ואצל המוני העם שהריש-גלותא הוא מלך בזעיר אנפין/תחליף מסויים למלכות שאבדה. ואפילו לפי דבריו של רשב"ע שהבנו מקודם, הוא בעל סמכות שאין לבעלי כתר התורה אותו זמן(מינוי דייינים) ואין לו מקבילה בצד "הרוחני" של המטבע השלטוני. הרמב"ם אינו מרחיב את הדיון על הליך מינויו של ריש גלותא (בניגוד למינוי המלך): סמכותו של ריש גלותא נובעת מהיותו צאצא של בית דוד, ומהיותו מוסכם על בני המקום באשר הם יושבים-לא מתוך חוכמתו התורנית או כל דבר אחר. הבמכות למנות ריש גלותא(שהוא כאמור לכל עם ישראל) שייכת לקהילה מקומית(בבל)-שממלאת אחרי הצו המקראי שהוא הבסיס למעמדו של ריש גלותא "לא יסור שבט מיהודה". ריש גלותא הוא איננו מלך ואין לו את הסמכויות המרכזיות שיש למלך(מלחמה, דיני כבוד מסוימים) משום שמלכות ישראל, כפי שהודענו פה כבר שייכת ומתקיימת רק בא"י.
(נשיא)
א)תוכני התפקיד ואיושו
הנשיא בעם ישראל הוא דמות שלטונית, כך קובעת משנתו של הרמב"ם. מצבות קעב-קעג-קעד (להישמע לנביא, למנות מלך, להישמע לבית הדין הגדול) בספר המצוות של הרמב"ם בתוך משנה תורה, הן מעין מערכת שיטתית לזרועות השלטון בעם ישראל. לשיטתו לש הרמב"ם כל מי שלוקח חלק במשולש הזה הוא בעל מעמד שלטוני שיש להיסהר בכבודו בצורה ייחודית. לפי הרמב"מ הדרך למנות נשיא היא מאוד פשוטה "הגדול שבחוכמה שבכולם(חכמי בית הדין הגדול) מושיבין אותו ראש עליהם…" תפקיד הנשיא איננו מושג הודות לייחוס משפחתי כלשהוא, וככזה אינו עובר באופן אוטומטי בין אב לבן, אדם זוכה בו הודות לכשרונו בלבד, ובכך משרה זו מנוחגדת למשרת המלך שמושתת על עקרון השושלתיות. דמות המופת לפיה צריך לנהוג נשיא הוא לא דוד המלך או דומיו, אלא משה רבינו, שע"פ המסורת היה גם הוא ראש הסנהדרין שהעביר את חוכמתו(פרקי אבות פרק א'). לימוד התורה לשיטת הרמב"ם אינו נקבע הודות לייחוס תורשתי כמו תפקיד המלך שנשמר בעדיפות לבני מוצא מסויים, הוא שייך לכל עם ישראל- בכך התעמת הרמב"ם עם בני דורו חכמי קהילות בבל האקסקלוסיביות. אין ראיה מקראית או הלכתית חד משמעית לשיטתו של הרמב"ם בעניין, והתקיימו מתנגדים רבים גם בדורו במיוחד הרשב"ע, והראב"ד. למרות החוסר בראיה חד משמעית לשיטת הרמב"ם קיימות ראיות נסיבתיות בשפע: הנשיאים הראשונים של הסנהדרין לא היו בני שוששלת אחת, בני בתירה שימשו כנשיאי הקהילה לפני עלייתם של צאצאי הלל הזקן למשרת הנשיאות הודות לחוכמתם, רבי אלעזר בן עזריה מונה במקביל לרבן גמליאל (ובתקופה מסוימת כמחליפו) ? ועם זאת שלילת הייחוס לא אומרת בוודאות שהחוכמה הייתה הגורם העיקרי/יחידי לתפקיד. המוסד התורני שעומד בראשו הנשיא הוא פתוח יותר מטבעו להשפעות תרבותיות וחדשניות מעצם טבעו האינטלקטואלי ואילו המלכות הממונת על שלומו וביטחונו של העם מדגישה המשכיות, וקיבעון(בניגוד לרוח המחלוקת שמאיינת את סגנון לימוד התורה היהודית). כשהמערכת נפגמה ולא היה יותר מלך שימלא את התפקידים הנחוצים, לקח על עצמו הנשיא מספר מתפקידיו של המלך-גם אם זה לא הדבר האידיאלי הרצוי- ותפס אופי של קיבעון. היות שמערכת פוליטית מכילה גם צד תרבותי/רוחני וגם צד פוליטי בזמנים ההם הכרח שמישהוא ימלא את החלל הריק, אך לעולם לא יוכל לעשות זאת באותה צורה.
ב) מעמדו.
לעיתים במשנת הרמב"ם פעולות הכבוד שנעשות במיוחד לכבוד של הנשיא, ולכבודו של המלך הן זהות, אך לעיתים הן שונות כשלא תמיד ברור מה גרם להבדלים. יש איסור מיוחד על קילול מלך או נשיא, אך בעוד נשיא יכול בתנאים מסוימים למחול על כבודו, למלך הדבר אסור מהתורה. עוד דוגמה: אסור לכל אדם מעם ישראל להשתמש בחפציו של המלך ובחפציו של הנשיא לאחר מותם, אולם בחפצי המלך אסור להשתמש גם כשהוא עודו בחיים. מכאן אנו למדים שהיקף הכבוד שונה, ולפיכך גם מעמדו של נשיא שהוא דמות תורנית לעומת מלך שהוא דמות פוליטית. אולם עם זאת יש תחומים בהם ישנה הקפדה יתר על כבודו של הנשיא בצורה יותר מוגדרת מאשר בכבודו של המלך תחמים אלו קשורים במקרה של דיני אבלות, לדוגמא: כל אדם בישראל חייב לקרוע את דש בגדו כאשר מת נשיא (הדבר לא אמור בהכרח דאורייתה במקרה שהמלך מת). החשיבות המיוחדת שיש לנשיא עולה בהקשר לאמירה "חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת-כל ישראל ראויים למלכות".
