הרב סולובייצ'יק: הקהילה – סיכום
הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "הקהילה" בתוך: דברי הגות והערכה, ירושלים, 1982. עמ' 223-237
המילה קהילה מעוררת פולמוס ותיק בין התפיסה הקולקטיביסטית לבין התפיסה האינדיודואליסטית. מה נכון יותר? האדם כיצור פרטי המוותר על ריבונותו לצורך חיים במסגרת הקהילה או שמה הקהילה היא זו המעניקה ליחיד זכות לחיות בתוכה? כיצד מכריע היהדות בשאלה זו? היהדות דוחה את שני ההשקפות ורואה אותן כהשקפה ששלובה לה יחדיו: גם היחיד, וגם הקהילה הם ברואי הקב"ה, שהוא המקור הבלעדי לתחושות הקהילה היהודית. האדם עומד בזכות עצמו אך כדי להגשים את יעודו, ולהיות אגם שלם עליו להיות חבר מהקהילה.
היהדות לא עוסקת בבעיות של אינדיוידואליזם-קולקטיביזם במישור הסוציו-אקונומי אלה במישור המטה-פיסי. הווה אומר היכן מוצא את האדם את תועלתו האמיתית.
הקהילה היהודית איננה קיימת רק לטובת תועלות פרטניות מסוימות, הקהילה היהודית היא קהילה שמתפקדת כישות אונטולוגית. הקהילה היהודית היא אוסף של פרטים שמהווים יחד ישות עם חיים משלה. ארץ ישראל הוענקה לכנסת ישראל ולציבור היהודי לא לפרט אחד ולא לקיבוץ גדול ככל שיהיה בתוך העם-רק לאומה היהודית שהיא הבעלים של הארץ המובטחת.
הליכוד של כנסת ישראל וממשותו, נעוצים במושג/היגד התלמודי "אין הציבור מתים". משמעות ההיגד היא שציבור ישראל בכללותו גדול מסך כל הפרטים המרכיבים אותו וימשיך להתקיים אחרייהם. כל אדם בודד בקהילה מעניק לה את הנופך המיוחד לו-את עולמו-מכאן המימרה שהסתלקות אדם אחד מישראל "כאילו אבד עולם ומלואו", עולם שהפרק תרם לקהילה, עולם שהוא אינו בר תחליף. הוראות ההלכה בעניני אבל מצביעות על העניין היחודי שרק פעם אחת אדם מתקיים כיצור טבעי. קווי האופי של הפרטיות וההדדיות ביהדות מוצאים את ביטויים בקהילת הנישואין. קהילת הנישואין מאחד בין שני פרטים מופרדים באישיותם/מהותם/הוויתם. הגבר והאשה יוצרים שותפות שעולה על סך חלקיה ביצירת משהוא פיזי מוחשי(חיים). עם זאת הנישואין אינם שונים משום קהילה במובן שבני הזוג עומדים בברית מתוקף ייחודיותם, וייחודם ולא מתוקף הברית עצמה.
מה פירושו להיות בודד בקהילה? אם אתה חלק מהקהילה אתה נמשל לזוג נשוי צעיר בשיאה של מערכת היחסים שלו. אם אתה מבקש להיפרד מהקהילה אתה נמשל לזוג צעיר שהיה פעם מאושא אך כשאחד מפרטיו סובל ממחלה ועקב כך נעלמת הוויתו (שהכירה בת הזוג) ובני הזוג מתחילים בהליכי היפרדות, כך גם הקהילה מתפרקת למשהוא אחר.
תהליכי ההתקרבות והבהתרחקות הם מנת חלקה של כל קהילה ושל כל פרט ממנה. האיזון בין הפרט לקהילה הוא הדבר החשוב. ככל שגדלה עוצמת התשוקה והאהבה כך גם גדל הפוטנציאלית גובה הפוכה שתביא לפירוד אפשרי שיוביל אדם לחשוב שהכל מסביבו אשליה.
מההסיבה שהאדם מוצג בודד בסיפור הבריאה? מה החשיבות של אדם בודד בעולמה של היהדות? התשובה על שאלות אלו נחלקת ל2 תתי-סעיפים:
1) המקוריות והיצירתיות לא נעוצים בתודעה החברתית של האדם, אלה ביחידותו של האדם שכל יצירה ומחשבה של הם מקוריים וחדשנים, ואינם תוצרת של העתקה או חיקוי כלשהוא.
2) האדם הבודד הוא חופשי יותר ללכת ע"פ רצונו. האדם בחברה נכפה לקיום חוקים ותקנות רבים המציבים אותו לפי סדר שנהוג בחברה, סדר שיכול להיות שלילי, סדר שיש למחות נגדו. דוגמה לכך אנו מוצאים ב3 מקרים בולטים בהיסטוריה היהודית: אברהם אבינו שמוחה על המציאות של אמונה באלילים בחארן, אליהוא הנביא שמוחה נגד העוולות שנגרמו לה' תורותו ושליחו בזמן שלטונו של אחאב, ובעת המודרנית היהודי, ומדינת ישראל שמוחים נגד עוולות הסדר הבינ"ל וצביעותו אם בא"י, אם בגולה, ואם במוסדות הבינ"ל. הפרט הוא יותר ע, יש לו יותר יכולת לסכן את מהותו וצרכיו, והוא פחות פוחד במקרה של הפסד המאבק. דווקה הוא הפרט יכול לשים לב לעוולות שהציבור יתקשה להבחין בהן או ימנע מלטפל בהן. דווקה את אי הצדק החמור ביותר איש החברה/קהילה לא יראה משום שהוא יחפש להשיג שלום עקב חוסר הביטחון שלו, עקב רצונו לחתור לסטטוס קוו ולמנוע סכנה לאורך חייו, האיש הבודד לא ינהג כך.
לכן אנו נתקלים רק באדם אחד בעת הבריאה, כדי להקנות לו יכולת להתמודד בזכות עצמו עם מצבים שונים.
האדם לא נברא רק כאדם בודד במחשבתו, הקב"ה יצר לו עזר כנגדו. האשה לא באה רק כדי לשבוא את הבדידות היא באה גם כדי לחולוק את החוויה הריומית שבבדידות.
כיצד קמה קהילה? חיבור של שני יחידים ע"פ רצונו של הקב"ה. כמו שהעולם כולו נברא במאמרו של האל (ויהי..),שצמצם חלק מהאין-סופיות שלו לסופיות, כך גם האדם שמכיר בקהילה ומצמצם מיכולתו, ומייחודיותו הקיומית. קהילה כמה ברגע שאני מברך מישהוא לשלום, ומקבל שלום חזרה. חשיבות השלום שנותנים לאדם תופסת מקום חשוב בעולמה ההלכה, ואף מתירה במקרים מסוימים להפסיק באמצע קראית שמע. כמו שהאל רצה שהעולם יופיע לכן הוא הכיר בו (ונתן לו מאהבתו), כך על האדם לעבור ממסגרת האדם הבודד ולהכיר בקהילה ובזולת תוך אמירת שלום ואישור קיומו של האחר. מילים אחרות הכרה=הקרבה=נסיגה של האני כלומר פינוי מקום לאחר.
אם האדם מוצא את עצמו בקרב ההמון ואיש לא נותן לו יחס אזי האדם יסתגר בד' אמותיו. אם יבוא מישהוא ויכיר באדם, ובתפקיד שניתן לו ע"י האל אזי ברגע ישתנה מצבו לכדי חיוב, ולכדי הכרה בקהילה. להתנהג אחרת משמעו לפגוע באדם, פגיעה שמשמעה הלבנת פנים. ע"פ ההלכה הלבנת פנים שווה בחומרתה לשפיכת דמים (הרג/רצח) מדוע? משום שהשפלת היחיד משמעה הריסת קהילה קיומית ודחיקתו של עולם שלם מחוץ הקהילה. לא דיי לאדם בנתינת שלום, על אדם גם לתת סיוע לנזקק ולשקם את כבודו העצמי של הבודד. רגישות זו לצרכיו של הנזקק באה ביתר שאת של חריפות במצבם העדין של יתום, ואלמנה, שיש להיזהר בכבודם עקב המצב הרעוע של הקהילה המשפחתית שלהם. עינוי קטן, הגם של האדם הפשוט ביותר בקהילה יכול להביא לעינוי גדול, ולביזוי גדול אף יותר של המענה ולכן תמיד, תמיד מריך להיזהר בצורה אקטיבית מהלבנת פנים.
הקב"ה תמיד דואג לצרכיו של האדם (איתו בחר להיכנס בקהילה). גם כשהאדם חטא וגורש מגן העדן הקב"ה דאג לו, ונתן לו יכולת לכלכל את עצמו ומשפחתו. כך צריכה להיות הקהילה (גם אדם שנפגע שחבר אחר בקהילה לא נתן לו שלום, ידאג להכנסתו לקהילה). כל אדם נושא באחריות כלפי החברים שלו בקהילה.
בשעה שאני אחראי על האחר, ומבצע את חלקי בקהילה, נוצר סוג של קהילה חדשה: קהילת התפילה. קהילת התפילה חולקת בקשות משותפות וכאב משותף. ההלכה היהודית הורתה אף ליחיד כשהוא מתפלל לבדו שידבר בלשון רבים, ויכלול חברים אחרים בקהילה בזמן שהוא פונה לאל, גם רבים שפונים לאל מבקשים בעצם משהוא לכל הפרטים בקהילה בכללם הם עצמם. הדבר מתבטא ביתר שאת היא שאפילו שמתפללים תפילות שמכוונות למטרות של פרט יחידי כמו אשכבה, ניחום אבלים, או בקשה לבריאותו של חולה מסוים, אומרים את התפילה בלשון רבים. אסור בשעת תפילה לצמצם את עצמך רק לפרט יחיד שאז הקב"ה לא יענה כמו שהוא לא נענה למשה, על המתפלל לכוון תמיד לקבוצה גדולה יותר מיעד התפילה (שוב כמו שעשה משה כשהתפלל למען כל עם ישראל בחטא העגל) הרצוי, כך הקב"ה מגדיל את הסיכויים שישמע (חישוב סטאטיסטי: כיוונת להרבה פריטים בתפילה שלך? סביר להניח שהקב"ה יענה לפחות לחלק מבקשותיך). תפילה קבוצתית היא חלק מפעילות אנושית ייחודית שהרי גם בעל החיים זועק על כאב או עוולה שנעשתה לו, אך לא חושב ומרגיש על שאר הפריטים בלהקה. הכאב כפי שהוא בא לידי ביטוי בקהילה היהודית היא שגם שנפגעים יהודים במקום מרוחק בפוגרום עדין יש מישהוא בקהילה המרוחקת (אם בזמן, ןאם במקום פיזי) שמצר על המקרה הזה.
קהילת התפילה אמורה להיות גם קהילת החסד, אולם לא דיי לחוש בכאב של אחרים ולהתפלל. בתפילה אין תועלת אם אין היא מלווה בפעילות של חסד. כיהודים פיתחנו רגישות מיוחדת לסבלו של האחר, והדבר מתבטא אפילו בלשוננו. רחמנות אמורה לבוא מתוך רצון פנימי, כשהיא באה מתוך כפיה מחמיצים את המטרה ומביאים לאסון של הדרת היחיד.
קהילת התפילה היא הצלע הראשונה במשולש הקהילה הראויה, הצלע השניה היא קהילת החסד, מה אם כן משלים את המשולש? התשובה היא שיתוף ההוראה והחינוך עם המציאות. קהילה ובה מורה ותלמיד חוברים יחד על מנת ללמוד ולעשות, ולהבין את מידת הצדקה והתפילה תוך הבנה. באתוס היהודי מקום בכיר מאוד נשמר למורה שהוא זה שמעביר את המטען התרבותי היהודי במשך דורות. המורה הוא זה שמקנה את הערכים לקיום קהילה מוסרית, המורה הוא זה שמקנה את ההבנה על עם שבא בברית עם הקב"ה לדו-שיח.
סיפור יציאת מצריים ותיאוריי האירועים של עם המתגבש, הם לא רק סיפורים, הם מוכוונים לתאר את העבר, לבאר את ההווה, ולהתייחס גם לגיבורי העתיד. הזכות הגדולה להיות חבר בעם ישראל נובעת מהעובדה שיש פה קהילה שמסתמכת על חסד, תפילה, והוראה שרלוונטים לכל עידן ועידן, ושייכים לנצח.
