מושג הקדושה ביהדות – הקדמה
הקדושה – כללי:
- הקדושה כתופעה חברתית: סדר. טומאה: אי סדר. פגיעה בסדר הראוי.
– דברים כ"ג י'-טו': נקיות המחנה. הקדושה היא האסתטיקה והניקיון.
– דברים י"ד עד פסוק כ"א: בריאות, סדר אכילה "על תאכל גדי בחלב אמו". סוג של העדר ערבוב בין קטגוריות.
– מרי דגלאס (אנתרופולוגית סטרוקטורליסטית "טוהר וסכנה", "טומאה חילונית"): אנתרופולוגית עשתה מחקר על שבט באפריקה. ניסתה להבין את כללי הסדר והפגיעה בו דרך המקרא. האם יש זיקה בין סדר חברתי לבין מה שאלוהים מצווה? הקדושה היא פרדיגמה מקראית => כל חברה מקצה ספירה שבו צריך להיות סדר. היא מעבירה את מושג הקדושה ממושג אלוהי למושג סוציולוגי-אנתרופולוגי. לא רואה באלוהים שחקן פוליטי.
קדושה כתופעה רוחנית-דתית:
- הקדושה באה לידי ביטוי במקרא. בהתפתחות ההיסטוריה, באה הנצרות ויצקה תכנים אחרים למושג הקדושה, בשונה מהתפיסה המסורתית היהודית שהמשיכה את התפיסה המקראית של הקדושה.
- · שתי שאלות יסוד מרכזיות תחת קטגוריות הקדושה הרוחנית:
– למה אלוהים ברא את האדם, את העולם? איך הוא ברא אותו? מה הוא רוצה ממנו, מה רצונו של אלוהים מהאדם, וכו'. (מאלוהים => לאדם) – אם זה לא נתעסק.
– איך האדם תופס את עצמו ביחס לאלוהים? האם זה משנה לי שנולדתי "בצלם אלוהים? מה יוצא לי מזה? וכו' (מהאדם => לאלוהים)
- פתרון אחד לשאלה של משמעות האל עבור האדם: אלוהים משקף מבחינת האדם את הערכים המושלמים המוסריים הקיימים. אם זה כך, תפקידו של האדם "לחקות את האל". איפה זה בא לידי ביטוי במסורת היהודית:
– ויקרא י"ט: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהים" => היוצר מבקש מבני האדם להידמות לו בקדושתו => איך אפשר להגיע לרמת יוצרי?
קדושה במקרא:
- התפיסה המקראית של הקדושה (המשך י"ט): קדושה במובן נגטיבי => מה אסור לעשות. איום של המקרא. מה לא, מה לא, מה לא.
– התפיסה הפילוסופית אומרת: אני יודע מה אלוהים הוא לא, אני לא יודע מה אלוהים כן. אם קדושה רוצה לחקות את האל => היא חייבת להגיד מה אי אפשר לעשות ולא מה כן צריך לעשות.
- · תפיסה מקראית נוספת של הקדושה:
– ישעיהו נ"ז (15-16) "מרום וקדוש אשכון, להחיות רוח שפלים, וכו'.." יזעיהו ה' פס' 16
– "האל הקדוש, נקדש בצדקה": הקדושה עוזרת לחלשים => צדק אוניברסאלי.
– תהילים כ"ב: לספר בציון שם ה' ותהילתו בירושלים" תשועת האסיר ישראל => קדושה מייצגת צדק – צדק פרטיקולארי.
- סיכום: הקדושה במקרא: מובן נגטיבי (מה אסור לעשות) + הקדושה מייצגת צדק (אוניברסאלי או אלוהי).
- אנקדוטה: טאיטיטוס עמ' 176 של אפלטון: משלב גם צדק וקדושה.
הקדושה והאל בתפיסה היהודית
- הקדושה היא קודם כל בזיקה ישירה למעמד האל. האדם חושב שהמקום קדוש כי שם האל נגלה אליו.
– דוג' סיפור הסנה הבוער (משה במדין): "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".
– בראשית כ"ח פסוק טז' סולם יעקב: "אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי […] מה נורא המקום הזה". גם אם אלוהים לא אמר שהמקום קדוש, רק הזיקה של המקום באלוהים בראי האדם היא מספיקה כדי לשייך למקום קדושה.
- בניגוד למרי דגלאס (שעבורה אלוהים הוא לא שחקן פוליטי): הקדושה נובעת דבר ראשון מזיקה אל האל.
- הקדושה היא לא רק ב"מקום" אלא גם ב"זמן": "ויברך אלוהים ביום השביעי ויקדש אותו". טענת דוד הרטמן: הדיון ביום השביעי, הופך את אלוהים לא להיות רק אלוהי הטבע, אלא גם אלוהי ההיסטוריה. בספירה הדתית הקדושה באה לידי ביטוי במקום ובזמן.
- מבחינת היהדות (חזרה על מה שאמרנו): המציאות כולה זזה בין 2 קטבים: קדושה וטומאה. אין דיכוטומיה מוחלטת: קדושה = מעט מאוד טומאה. טומאה = מעט מאוד קדושה.
- יום הכיפורים: הקדושה שבמקום מצטלבת עם הקדושה שבזמן => נקודת שיא אחת בלוח השנה. כל שאר הימים אינם חול, הם פשוט פחות קדושים.
