האמנה החברתית מול הברית המקראית
- האמנה החברתית
– האמנה החברתית היא אמנה מדומה א-היסטורית, שתפקידה לטייב את המצב הטבעי המקולקל (אצל רוסו הוא לא הכי נורא) למצב המדיני הראוי יותר. רצוני
– לגיטימית: האמנה החברתית יוצרת לגיטימציה למסגרת הפוליטית. + תועלתנות – ממניע של טוב לעצמי.
– מדינית (חברתית)
– יצירה אנושית.
– אשרור: האמנה החברתית מקבלת אשרור על פי התנהגות האדם (אשרור מכללא). גם הברית היא לכל הדורות. הברית היא כריתה נצחית שאדם לא יכול להשתחרר ממנה. (הרשב"א והרמב"ן חושבים שלא רק הדורות הבאים, גם מי שלא היה נוכח חייב בברית)
- שאלה שעולה: מדוע הילדים חייבים להיות מחוייבים להסכם שלחתמו סב סביהם?
- · הברית המקראית:
– התרחשה בנקודת זמן היסטורית (ע"פי האמונה). הברית היא בעלת תוקף נצחי (ויקרא כ"ו-פסוק מ"ד, דברים ה'-פסוק ג', כ"ט-פסוקים י"ג י"ד) כחלק מהנרטיב היהודי.
– נאמנות: הברית היא פוזיטיבית. לא רק לגיטימציה, אלא נאמנות. (ביקורת הגל על האמנה החברתית: היא רק נגטיבית, יוצרת רק "לא לפגוע", ואילו הברית היא פוזיטיבית).
א. קבלה מכוננת: במהות הקבלה יש כינון של הזהות. מפרטים => לעדה.
ב. קבלה פנימית: הסכמה שהמסגרת מגדירה אותה כנחוצה לתכולתה של נורמה מסוימת. החברה מעניקה תוקף לעצם ההסכמה לקבל את הברית (בא לידי ביטוי בשמירת המצוות).
– כוללנית (ולא רק פוליטית).
– יצירה אלוהית.
- המשך ההשוואה – האשרור:
– אשרור מפורש באמנה החברתית: רק הדור הראשון.
– אישרור מכללא באמנה (מסתמה, מכלל זה שאני מתנהג בצורה מסוימת אני מסיק): עצם זה שאני בוחר לממשל, שומר על החוק, משתמש במטבע של המדינה, אני בהגדרה מודה שאני חלק מהמסגרת.
– אשרור מפורש בברית: מלכים בק פרק כ"ג. השבעות מחדש של כל העם לאל. המלך כמייצג את אלוהים.
– אשרור במקרא:
א. איך אדם יוצא מהברית? אדם המלמד את נכדיו, כאילו היה בהר סיני וקיבל את התורה.
ב. הברית היא בין קולקטיב לבין האל (ואל בין כל פרט ופרט לאל).
- דיון באשרור מכללא באמנה החברתית על פי ג'ון לוק:
– אשרור על פי לוק: באמנה החברתית, חלק מתוך ההסכמה היא שהיחיד חייב להסכים לדעת הרב (לאו דווקא בגלל שהרב צודק), זה חלק פורמאלי מתוך האמנה החברתית. היחיד אינו יכול להוציא עצמו. יחיד נתון לדעת הרבים וחייב לציית לה.
– נאמנות למסורת: בניהם ובני בניהם צריכים להמשיך את הדור.
- הברית היא לכל הדורות (בדומה לאמנה החברתית): ספר דברים פרק כ"ט: עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ, משה נואם את נאומו הגדול טרם מותו. "הברית אשר ה' אלוהיך כורת איתך היום" => אלוהים כורת מחדש את הברית. "ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזו…כי אשר ישנו פה עמנו היום עומד לפני ה' אלוהינו, ואשר איננו, עמנו היום" => הברית מחייבת גם את אלו שאיננו עמנו היום.
- הרשב"א + הרמב"ן: לא מדובר רק בדורות הבאים, אלא במי שלא היה נוכח באותו הרגע: גם הוא חייב לקבל את המרות של הברית.
- הרשב"א: "מושבע ועומד מהר סיני": תפיסה הלכתית הגורסת שהחמרות נכללות במה שהתורה ניתנה בהר סיני. הרשב"א לוקח את הכלל ההלכתי ומשייך לו מובן פוליטי אקטואלי: היחיד, גם אם הוא לא הסכים בגלל הר סיני והאמירה "נעשה ונשמע" שנאמרה שם, אז זו הייתה ההתחייבות הכללית של כל הקהילה.
