ספרו של ג'ון סטיוארט מיל על הכלכלה הפוליטית הפך לאחד מספרי היסוד נולד בדיוק לפני מאתיים שנה. מיל הרגיש עצמו כ"לא אנושי", עקב חינוך אינטנסיבי, והתחיל להתרחק מהתועלתנות, והתחיל להתעניין בשירה (קורידג'). מיל ראה שיש דברים יותר חשובים מחשיבה ראציונאלית – יש מקום לאהבה ורגשות. מתח ביקורת על בנת'אם, שהוא לא הכיר את הטבע האנושי, ואת הגיוון שבו. תיאר דמות יבשה מאוד של האדם. ראה את העולם רק במימד המוסרי שלו. לדברים יש ערך רק אם הם תורמים לאופי הכללי של האנושות. אבל אפשר לשפוט דברים לא רק אם הם רעים או טובים, אלא גם לפי מימד אסתטי. יש עוד מימד ערכי – נועם. לפי מיל בן אדם צריך להיות לא רק מוסרי ואסתטי, אלא גם נעים הליכות. השלב הרומנטי הזה לא היה הסופי בהתפתחות האינטלקטואלית של מיל. מאוחר יותר הוא אימץ מחדש את התפיסה התועלתנות, וגם כתב ספר על שמה. אבל כפי שהיא הצטיירה בספר הזה היא הייתה קצת שונה משל בנת'אם, אשר קבע כי הקריטריון הכמותי הוא היחיד שקובע. על פי מיל, יש מקום גם לאומנות. העדפות בין דברים שונים יכולות להקבע לא רק באמצעים כמותיים, אלא גם איכותיים. הנאות פיזיות כמו אכילה הן נחותות, לעומת אסטתיות כמו קישוא יחגבים שוות יותר. מתועלתנות קלאסית לשלב הרומנטי ובחזרה לתועלתנות המועשרת על ידי הרומנטיציזם.
מיל טען שרוב הרעיונות ל"על החירות" באים מאישתו, הרייט טיילור, שכאשר הוא התאהב בה הייתה נשואה. ביקורת על חסידי החירות בדורות הקודמים. אלו שנאבקו למען החופש לא ניתחו מספיק עמוק את הסכנות בחירות. בעבר האיום העיקרי בא מהשליטים המעטים, הדאגה העיקרית הייתה איך להכפיף את השליטים לעם. אבל ברגע שהשלטון הפך נבחר, היה מי שחשב שאין צורך בהגבלות חוקתיות על השלטון. הרי העם שולט בעצמו. אך זה יכול להוביל לרודנות שיכולה להתבטא בעריצות של דעת הקהל. לכן יש לשאול באיזו מידה ובאילו תחומים הממשל והחברה רשאים להתערב בחיי הפרט. מיל לא ראה בזכות הבחירה השווה את הערך החשוב ביותר, הצהיר שמשקל הקול של אלה עם ההשכלה צריך להיות גבוה משל האחרים. מאוד הושפע מהוגה דעות ניו-הומאניסטי גרמני – ווילהלם פון הומבולט, שכתב ספר על המדיניות הלגיטימית של הממשלה, שפורסם רק באמצע המאה ה-19. תכלית האדם היא פיתוח ההרמוני של כל הפוטנציאל האנושי. כיצד בן-אדם יכול לפתח את כל הפוטנציאל הזה? בעבר הייתה חברה כזו – היוונית כמובן (משאת נפשם של הניאו-הומאניסטים הגרמנים). איך יוון הצליחה ליצור חיים הרמוניים? מיזוג מושלם בין החיים האינ' לחוויה הכללית הטוטאלית. השיא של החוויה היה במלחמה, מצב אולטימטיבי שבו נדרש האדם להכל. מלחמה כזו הופכת את האדם לחד-מימדי, אז המודל היווני מיושן. בעולם המודרני הדרך של הבן-אדם לפתח את זה הוא ההפך ממיזוג עם החברה. לכן יש להעניק לאדם עצמאות פרטית מרבית, שבה הוא יוכל לאפשר משחק חופשי של הכוחות הפנימיים שלו. יש רק להבטיח שהוא לא יפגע בדרך באחרים. לכן תפקיד המדינה הוא רק להיות שומר הלילה. שני ההוגים מדגישים את הערך של החירות כאמצעי לפיתוח האינדיבידואליות של האדם המודרני. הביקורת הייתה שבמציאות קשה להבחין בין פעולות שנוגעות לאדם עצמו, לבין אלו שנוגעות לאחרים. אפילו אם בן-אדם לא מזיק פיזית לאף אחד – אדם שיכור פוגע ברגשות הציבור. מיל היה מודע לבעיות האלה, אבל חשב שבמציאות ברוב המקרים אפשר להתבסס על העיקרון שלו. הפגיעה ברגשות אינה יכולה להשתוות בעוצמתה עם פגיעה פיזית של ממש. מיל לא מכיר בשום מגבלות על חופש הבעת הדיעה, מלבד במקרים בהם מדובר בקריאה ישירה לביצוע פשע. צריך להגן על זה גם אם זה לא נכון בעליל, או מבוטא באופן מעליב. גם להבעת הדעה הלא-נכונה יש ערך חברתי. חברה זקוקה לבני-אדם בעלי יכולת לחשוב באופן עצמאי, כי רק כאלה מפתחים את הידע ואת התרבות האנושית. לכן חשוב שהתרבות אף פעם לא תהיה בקיפאון. לדעת בלי להבין זה לא באמת לדעת. יש סכנה שאנשים ילכו אחרי דעות מוטעות. אנשים עם דעות לא-מקובלות מתבטאים יותר טוב, כי הם מרגישים שהם צריכים להתמודד עם הדעות המקובלות. לא כך האנשים שבמיינסטרים. מיל ראה בחופש הביטוי רק צלע אחד במשולש החופש, יחד עם חופש אורח חיים וחופש התארגנות. כאן שוב מתגלה מתח בין התפיסה התועלתנית לרומנטית. אפשר להגן על האינדיבידואליות בשתי דרכים שונות. אפשר להגיד שתכלית האדם היא להיות אינדבידואל מפותח, כמו הומבולט. אפשר לטעון שהפיתוח של האינ' היא חשובה כי היא עוזרת לאופי הכללי של החברה, טענה תועלתנית (יש גם תיאוריה שלישית, זו של הזכויות הטבעיות, אך היא כזכור לא הייתה מקובלת במאה ה-19). לכן יש מי שטוען שמיל קודם כל תועלתן, ויש כאלה שאומרים שהוא קודם כל אינדיבידואליסט רומנטי. אפשר למצוא בטקסטים שלו סימוכין לשתי הגישות: התפעלות מהגיוון של האדם, אבל גם הצדקה של האינ' כערך חברתי, כאמצעי. הרי הוא האמין בקדמה. אך מה הגורם שלה? בני-האדם עצמם. הם יוצרים שפע וטכנולוגיות חדשות, ונורמות חברתיות. כל דבר חדש בתהליך הזה, כל סימן של קדמה בהכרח מתנגש עם המוסכמות הקיימות. כל דבר מתקדם בהכרח ייתפס כדבר לא רגיל, וחברה שתדכא את זה לא תהיה מסוגלת להתקדם. חברה שדוחה את מי שחי חיים שונים, יוצרת אנשים חלשים ופסיביים. קדמה זקוק לאנשים בעלי אופי חדש. חשיבות רבה לפיתוח האופי. לא חשב שכל אורח חיים הוא טוב, אבל בשלב הנוכחי אין לדעת איזה נכון. אם ננסה לדכא סוגים מסוימים של אורחות חיים, ייתכן שנפגע בסוגים טובים יותר. נכון, יהיה מי שיפתח עצמו בצורה לא-מוסרית, אבל יש להשלים עם דבר זה. כל אורח חיים הוא מעין ניסוי. רק גיוון ותחרות ביניהם יוכלו ללמד מהו אורח החיים הנכון. הסכנה הגדולה ביותר היא האחידות באורח החיים. סין היא דוגמא לכך – צעדה בראש הקדמה האנושית, אך ההתפתחות נעצרה. למה? בגלל הבירוקרטיזציה הגוברת, והניסיון לדכא כל רוח חיים. למרות שבאירופה רואים שלבים ראשונים של דקדנטיות, עדיין זה לא קורה, כי יש הרבה מדינות שמתחרות זו עם זו. לכן יש לעודד אקסצנטריות. ביקורת של מיל על הליברליזם של אותה תקופה, שהתנועה האוונגליסטית הובילה אותו, ואחת הדרישות שלה הייתה לאסור על מכירה של משקאות. אך רק כאשר בני-אדם הם בוגרים מספיק בשביל לנצל את החירות שלהם. אירופה כבר הגיעה לשלב ההיסטורי שמאפשר חיי חופש מלאים. העיקרון שקובע שניתן להגביל רק פעולות שבאות למנוע פגיעה באנשים אחרים. אבל זה עיקרון שנותן לגיטימציה לפעילות רבה של הממשל – הרי מרבית הפעולות של האדם לפי מיל יש להן השלכות חברתיות. אבל המדינה צריכה להימנע מהתערבות מכלכלה, לא על בסיס עיקרון החירות, אלא מסיבות פרגמטיות: 1. התיאוריה התועלתנית הקלאסית – יש תחומים שזה עדיף להשאיר את היוזמה בידי הפרט. 2. גם אם הדברים נעשים בצורה יעילה יותר בידי פקידי הממשלה, יש להשאירם בידי האדם הפרטי. לדוגמא: חבר המושבעים, מוסד עם ערך. 3. ביורקרטיזציה יוצרת הרגלים ביורקרטים של סטגנציה, וזה יפיל את היוזמה בחברה. נבחר לפרלמנט, ובמהלך שנות השישים יצא בתמיכה חד-משמעית של כוחות הצפון במלחמת האזרחים באמריקה, וגרם לסחף לטובת לינקולן בדעת הקהל. הממשל של לינקולן כנה בלחימתו עבור העבדים. בשנותיו האחרונות חל שינוי מסוים בדעותיו, בכיוון ההפוך מזה של ספנסר. ברגע שחש במתח בין שני חירות וחברה, העדיף לתמוך באידיאל החופש מאשר האידיאל הכללי. ספנסר ראה בחופש כלכלי מרבי תנאי לקדמה, אפילו על חשבון הדמוקרטיה, אך ההתנגדות של מיל להתערבות בכלכלה הייתה פרגמאטית, לא אידיאולוגית, ובשנותיו האחרונות אף הכריז על עצמו כסוציאליסט.
קיים גם דמיון. ערך החירות תופס אצל מיל וספנסר מקום יותר מרכזי מאשר אצל בנת'אם, ושניהם עסקו בשאלה כיצד לשלב אותה עם תועלתנות. ספנסר האמין שייווצר ומיל האמין באינדבידואליות החופשית כתנאי לחברה.
ג'ון סטיוארט מיל על סכנות הקונפורמיות ולמה חשוב להיות אינדיבידואל
