ג'רמי בנת'אם (1738- 1832) קיבל חינוך משפטי אבל התייאש די מהר מלהיות עורך דין. כאשר הוא הכיר את המערכת המשפטית מבפנים, היא הייתה מאוד מסורבלת, מבוססת על ה-COMMON LAW ועל תקדימים, בנת'אם החליט שהיא מיותרת, לא-רציונאלית וגורמת סבל לאנשים רבים. היה רפורמטור גדול, והיה הרוח החיה מאחורי שינויים רבים שהתרחשו. נתפס לרוב כהוגה דעות של המאה ה-19, למרות שהיה כבר בן ארבעים עם פרוץ המהפכה, אז הוא מאוד הושפע. האמין שהרבה בעיות קורות כי בני אדם לא חושבים בצורה ברורה. אנשים מנצלים את זה, ומסרבלים דברים בזדון. יש לפתח מתודה לוגית ברורה וראציונאלית. בנת'אם האמין בחשיבות של הפשטות ושל ההיגיון. לא סבל דברים שהיו מבוססים על מסורת ומנהג. לכן הוא העדיף את המשפט הקונטיננטאלי אשר בוסס על קודקס של חוקים מאשר על הקומון לוו. ברק חשב שהמשפט הבריטי הוא הטוב ביותר כי הוא מבוסס על איזונים ופשרות, אבל בנת'אם לא ראה את הקסם שבזה. בעצם, יורש הנאורות הצרפתית. אבל כמו הוגי דעות אחרים של המאה ה-19, בנת'אם מתח ביקורת על התפיסות הבסיסיות של המאה ה-18, כגון זכויות טבעיות או אמנה חברתית. רצה לבנות תפיסה יותר רציונאלית מזכויות טבעיות.
תועלתנות – שילוב של קביעה עובדתית ומוסרית. תפיסה שנותנת תשובה על השאלה "מהו טבע האדם האמיתי?" כל בן אדם מחפש כמה שיותר הנאות וכמה שיותר כאב. סכום הנאות וכאבים נקרא תועלת. ככל שהתועלת גבוהה יותר כך האושר של בן-אדם גדול יותר.
זו רק חצי מהתפיסה של בנת'אם והתועלתנות. אולי בן-אדם רודפים אחרי הנאות מטבעם, אבל אפשר גם לבקר את דבר זה. אפשר למתוח ביקורת מוסרית על בן-אדם שמחפש הנאות מסוימות, אבל לא על הרעיון הכללי. אדם שאוכל אוכל לא בריא לא אשם בזה. על מנת ליהנות בן אדם צריך להפעיל את התבונה שלו. גם תפיסת מוסר איננה מקורית לגמרי: התפיסה שאושר של בן-אדם פירושו חיי הנאה זה דבר עתיק, באסכולה הויקטוריאנית ביוון. המונח הפילוסופי לזה הוא הדוניזם. איך נדע שהנאה מסוימת יותר טובה מאחרת? לפי בנתא'ם על פי מדד כמותי. כל הנאה יש לה ערך כזה, וכך גם הכאב. הסכום הכולל נותן לנו את הערך של החיים. הוא לא באמת חשב שאפשר לחשב את ערך ההנאה, ידע שזה יהיה חישוב מוגבל. אבל חשב שהעיקרון הכמותי עומד ביסוד ההעדפות שלנו לגבי האושר. אם אנחנו מאמינים בגן-עדן, זה מאוד רציונאלי לסבול בעולם הזה. בני-אדם כן מחשבים, אולי הם עושים חישובים מעוותים, אבל כל אחד בוחר במסלול שנראה לו הכי טוב. בנת'אם היה מאוד עקבי בגישה, והסתייג מכל ניסיון להכניס אלמנטים איכותיים לחישוב – רק קריטריונים כמותיים.
עד עכשיו דיברנו בדיון של בנת'אם על יחידים, אבל תועלתנות זה גם לכל החברה, ובנת'אם האמין שאפשר להתאים את זה. החברה לא יכולה לחשוב ולחוש, אלא היא רק אוסף של יחידים. האושר שלה אינו אלא הסכום של האושר הפרטי של כל אחד ואחד. אם אף אחד לא מאושר, אי אפשר לומר שהחברה ככלל מאושרת. הנוסחה שלו לכך הייתה "האושר המרבי למספר הרב ביותר של בני-אדם". האם בנת'אם דומה לרוסו, שיש לו רצון כללי? לא, כי אצל רוסו זה לא סכום רצונות של כולם, ואצל בנת'אם זה רק סכום. בנת'אם לא המציא את הנוסחא הזו, אלא איזה פילוסוף צרפתי מהמאה ה-18.
יש סתירה בין שתי התפיסות של התועלתנות. בן-אדם מסוים חותר לאושר של החברה, אבל מוריד משל עצמו. אם אנחנו חושבים שהדבר החשוב ביותר זה הנאות פרטיות, ואין ערך לחברה ככלל, אז לא ברור למה מישהו יפעל עבור החברה. בנת'אם לא התייחס לדבר הזה בהגותו, אבל זה העסיק הרבה תועלתנים אחריו (ספנסר, מיל).
קושייה אחרת שעולה אצל בנת'אם היא שאנו מחשבים את מידת האושר על ידי הסכום הכולל של מידות האושר, אבל ייתכן שאת הערך הגדול ביותר אנחנו נקבל דווקא אם נקטין ממידת האושר של כמה אנשים. בנת'אם טען שמצב כזה כמעט בלתי אפשרי במציאות, כיוון שאם מקטינים למישהו את המנה שלו, אנחנו גורמים לסבל רב בהרבה יותר, כי יש לו תחושה של קיפוח ושל פספוס. בחשבון הסופי תמיד ייצא שהורדת האושר אצל המיעוט יותר קשה מאצל השאר.
