הפנומנולוגיה של סארטר
סארטר מדבר אודות האידיאל ה'אני' האותנטי (למרות שאי אפשר לתת פרידיקט ל'אני', ה'אני' הוא לא ישות קפואה, הוא הולך ומתפתח)
אינטרנציונאלי: התודעה. לפי סארטר אי אפשר לתת פרידיקט לתודעה, אפשר רק לומר מה היא לא. לתודעה יש טבע טרנצנדנטי: היא תמיד עוברת. אי אפשר לחלק אותה. היא אינה מורכבת. לא אני היוצר אלא היוצר אני וכך התודעה היא לא עצם אונטולוגי
התזה העיקרית ב'טרצנדנציה של האני' של סארטר: האני הוא לא עצם מבודד. הוא קיים בתוך העולם, ולכן אין לו מעמד עצמותי. כאשר סארטר מדבר על האותנטיות הוא טוען כי כלב הוא שיא האותנטיות כי הוא רפלקסיבי, אבל לכלב אין תודעה, אז הוא לא יכול להיקרא אותנטי. סארטר כופר בסוליפסיזם, שכן האני חלק מהעולם. העולם והתודעה לדעת סארטר הם 'תאומים': התודעה היא בהכרח אינציונאלית, אם היא אינטרנציונאלית היא בהכרח מייצרת עולם.
סוף הטרצנדנציה: זה מה שצריך כדי לבסס תורת מוסר(=אוטנטיות).
גישת הפנומנולוגיה של סארטר: אי אפשר לעשות אינטרוספקציה בעצמי (מהבחינה הזו הוא דומה ליום, הוא לא יכול להסתכל לתוכו). סארטר ממשיך: אין לי עצמי להסתכל בו, אבל יש לי עצמי ל..
איך אני יכול לזהות שאני אדם אותנטי: האינטרוספקציות (הפתרון של ניטשה ושופנהאור).
סארטר הופך את הקוגיטו של דקארט: מה-sum לקוגיטו (המשתנה בצורה מתמדת).
האותנטיות מחוצנת החוצה (מתהווה ע"י האקטים הטהורים של האינטרנציונאליות): אל שופט שיודע את צפונות נפשינו (לא רק של עצמינו, אלא אפילו של אחרים). סארטר 'הרשה' לעצמו לשפוט אחרים. לטענתו האדם שקוף כי התודעה מתעצבת בחוץ ע"י מעשים. אם האדם שקוף לאחרים כפי שהוא שקוף לעצמו => אנחנו נמצאים במצב אידיאלי לשפוט ולהעריך אחרים. האני טרנצנדנטי לי ולא בתוכי באופן אימננטי. אין שורשים לאוטנטיות כי היא תוצר של לידתה. יש אני, האני הוא תוצאה של פעילות אינטציונאלית.
התיאוריה של הריגוש: ניסוי בפסיכולוגיה פנומנולוגיה
תכליתו של סארטר בספר להצדיק את הגישה האסתטית היצירתית אל האותנטיות. סארטר מציג עמדה מקורית לזמנו: להגן על הטבע הבסיסי בדבר צלילותה המלאה של התודעה האנושית. לדעת סארטר הצד הפעיל של הרגש הוא תוצאה של התודעה. אין רגש פעיל שאינו תוצאה של תודעה. אין בבחירת הרגש שום דבר שרירותי, קפריזי. הרגש נבחר ע"י התודעה. הפתוס אינו בגדר תופעה מקרית שאדם מקבלה מבחוץ, אלא נוצר בבחירתו.
המחשבה הרווחת: הריגושים, בד"כ משמשים לנו כדי להגן על עצמינו "בגדתי, כי נמלאתי תשוקה וכד'" => לפי סארטר, הם כולם מקורם מהאדם עצמו. הכל מתוך רצון מודע ואחראיות מלאה למעשיך.
אנקדוטה: אין אצל סארטר גורל. על הכל יש שליטה. הכל תלוי במה שהאדם יוצר. אין כוחות טרנצנדנטים אחרים.
מה סארטר היה אומר על דיכאון קליני: זה פיסי. דברים פיסים יכולים להשפיע על רגשות.
אנקדוטה: הבעיה הפסיכופיזית: איך ניתן לקשר בין הרוח לגוף. מה מקשר בינהם? תשובת קאנט: אצרובל במח שמתרגם פעולה רוחנית לפעולה פיסית. אולם, האצטרובל הוא פיסי או רוחני? ואז מה מעביר בינו לבין מה שהוא לא? => האם אין תשובה לבעיה הפסיכופיסית?
הרגש הוא בריחה מהעשייה: הרגש הוא "אופיום" לבורחים מאחראיות. הרגשות צובעות את העולם בצורה שנוכל להתמודד עם המורכבות שלו. התשוקות והריגושים נוצרו ע"י התודעה כדי לברוח מאותנטיות אמיתית.
הגזמה מאגית של אכזריות העולם: כאב העולם. יש תפיסה של האשמה לעולם, שהוא אדיש והוא אכזרי. סארטר אומר, הכל תירוצים. צריך להנהג כאילו אין ליקום השפעה. הרגש, הוא התוצר שיוצא מתוך הקושי עם ההתמודדות עם העולם.
אנטישמיות היא היפעלות: כל אנטישמי אחראי לבדו על הרגש האנטישמי שבתוכו. זה לא הכרחי שהוא שונא לאומים אחרים. זה רגש שהוא יכול להוקיעו כמו כל רגש אחר.
מי אחראי על הרעלת הבארות: היהודים. האנטישמי לדעת סארטר הוא פחדן. הוא פוחד לשנות את העולם ולעשות דברים אז הוא מאשים את היהודים.
אהבה: במקום לנסות לעזור לאהובנו, אנחנו עושים לו אידיאליזציה. אנחנו עושים אותו מדהים ויפה ומושלם ואז אנחנו לא יכולים לעזור לו. הכל תירוצים לפי סארטר => צריך לטהר את התודעה מאלמנטים רגשיים שגורמים לברוח מאחראיות ואותנטיות אישית. הריגושים אינם שרירותיים אלא התכוונותם לבצע תמורה בעולם: כל הרגש נוצר באופן אקטיבי ע"י התודעה, אבל הוא סביל למצבים הקיימים => בגלל חוסר בטחון וכד', חוסר אמונה עצמית וכו', אני מפתח רגשות כאלו וכאלו. סארטר טוען כי "אין אהבה, יש רק מעשי אהבה" אתה יודע שאתה אוהב לעומת מה שאתה עושה ומקריב למענה. לאהבה מופשטת אין משמעות (אין בתודעה כלום, אז אין דבר כזה אהבה לבד). בגלל זה פנה סארטר לפוליטיקה: זה העשייה המשמעותית בסופו של דבר השורה התחתונה של סארטר היא שהתודעה ריקה, אני מאכלס אותה כפי שאני רוצה להפעיל את חירותי.
