פרגה על מובן והוראה

פרגה על מובן והוראה

פילוסופיה אנליטית – סיכומים

ההבחנה מכוננת. המאמר של פרגה "על מובן והוראה" עוסק בהבנה – פעולות המיוחסות לסובייקט בדר"כ. אמנם, אין לפרגה תורה של הסובייקט. חומרי הגלם של הפילוסופיה של פרגה הם סימנים, אובייקטים ומושגים. אצל פרגה המושגים הם בעולם הדברים ולא בתודעה – בעולם ההוראה. מושגים הם אפוא חלק מהעולם. אמנם, לכל מה שהוא מנטלי אצל פרגה אין שום משמעות – זו הביקורת שלו על הפסיכולוגיזם. לכן עד עכשיו לא היה קשר כלשהו להבנה של שפה. נדמה שמושג המובן של פרגה נועד לכסות קצת על הואקום שנשאר לגבי שאלות על מחשבה וכו'. אמנם, פרגה איננו פותר את השאלה – מה עושה אדם ליצור חושב – כיצד הוא מקושר למובנים. פרגה עצמו אומר שלא ברור כיצד אדם תופס מחשבה – מה עושה אותו מסוגל לחשוב. אמנם, המרחב של המובנים עדיין מתייחס להבנה ולמשמעות.

אחד ההישגים החשובים של פרגה הוא יחסו לרעיון הזהות. המאמר עוסק בחידה בנוגע לזהות. ראשית, אנו שואלים על הזהות האם היא יחס – והאם היא יחס בין אובייקטים או יחס לשמות שלהם. פסוקי יחס הם בעיה קשה בפילוסופיה של הלוגיקה ובאונטולוגיה. לפי התפיסה האריסטוטלית, לדוגמא, העולם מתחלק לאובייקטים ולתכונות שלהם – ולכן יחסים נתפסים אצל אריסטו כמלאכותיים – כמשניים לנושא (עצם) ולנשוא (מקרה) – כמובן שיחס הוא דבר בעייתי כאשר מדברים על יחס בין שני אובייקטים. לכן עד ללייבניץ היו טענות שיחסים הם הפשטה שכלית. יש שמייחסים ללייבניץ את התפיסה שכל משפטי היחס ניתנים לרדוקציה למשפטי נושא – נשוא. אצל פרגה יחס הוא פסוק אטומי – והוא איננו צריך להיות נושא/נשוא – יחסים מתקבלים באופן אי-רדוקטבילי. כאן נכנסות שאלות אונטולוגיות – מהו הסטטוס האונטולוגי של יחסים. פרגה עוקף את השאלה הזו, בעוד ראסל מתייחס אליה – וזאת משום שהוא מגיע מהמסורת הפילוסופית הרגילה. בכתב מושגים פרגה טען שזהות היא יחס בין סימנים של אובייקטים ולא בין האובייקטים עצמם, וזאת בניגוד ליחסים אחרים (סדר). הדוגמא הקלאסית של פרגה היא "כוכב הערב הוא כוכב הבקר". פרגה מציג חידה שהפתרון לה הוא ההבחנה בין מובן להוראה. אנו שואלים למעשה מהו ההבדל בין הטענה "כוכב הערב הוא כוכב הבקר" ו"כוכב הערב הוא כוכב הערב". אחד מהם הוא אינפורמטיבי בעוד האחד אפריורי. עלינו להבחין לכאורה בין שם לבין סימן של אובייקט ויכול להיות שפרגה מבחין בינהם. מכל מקום, אם זהות היא יחס בין שני סימנים בלבד – כלומר שני הסימנים מסמנים את אותו אובייקט – והיחס בין סימן לאובייקט הוא שרירותי – אזי לא ברור מהו ההבדל באינפורמציה של שני הפסוקים. לכן עלינו להניח שלכל סימן יש מובן שצמוד לו – אופן ההינתנות של האובייקט. כל סימן מבטא אופן הינתנות מסוים של האובייקט – המובן. לכן הזהות כאן פירושה שמדובר בשני מובנים של אותו אובייקט. יכול להיות ביטוי שיש לו מובן אבל אין לו הוראה: לדוגמא, "הגרם השמימי המרוחק". עולה כאן בעיה: מובן הוא אופן ההנתנות של אובייקט ולכן אם אין אובייקט איך יהיה מובן? ניתן אולי לומר שהמובן עומד כשם עצם פרטי אבל אין לו הצגה. מכל מקום, פרגה קובע קביעה בפילוסופיה של הלשון: כשאנו מבינים ביטוי אנו מבינים גם את האופן בו הוא ניתן לנו. פרגה מדגיש שמובן איננו דימוי – שהרי דימוי הוא תלוי סובייקט ומצריך גישה אליו. לעומת זאת, המובן הוא אובייקטיבי ונגיש לקהילה שלמה של דוברים.  נשים לב לכך שעל מנת להבין את המובן אנו צריכים לפיכך להכיר את העולם – שהרי לשתי הוראות שונות יהיו מובנים שונים. כמובן שכאן עולה שאלה מה בין המובן של פרגה לצורת ההסתכלות של קאנט – והיחס הזה מסובך.