הסטרוקטורליזם למעשה אינו מסוגל או מבקש לקבוע מהי אמנות טובה או אמנות רעה. מטבעו הסטרוקטורליזם הוא כלי מנתח ולא מעריך ולכן אינו מצליח להציע תורת ערך. יוצא דופן אחד הוא ניסיון של רולאן בארת שאינו לגמרי סטרוקטורליסטי.
דרידה ביקר את הסטרוקטורליזם בטענה שהשיטה ממיינת או משקפת יותר משהיא מפרשת או יוצרת[1]. ניתן להסביר את הביקורת הזו באנלוגיה לפיה הסטרוקטורליזם מתעניין יותר בבניין ופחות בזהות דייריו. עניינו של הסטרוקטורליזם הוא בגילוי מבני העומק של יצירות (או תופעות חברתיות אחרות) והטרנספורמציות שהן עוברות. הסטרוקטורליסט מסוגל להצביע על מרכיב מסוים ביצירה ולהסביר את הטרנספורמציה שעבר וכיצד הוא עומד ביחס למכלול ומציית לדקדוק של המערכת, אך הוא אינו יכול לא להעיד עליו לשלילה או לחיוב ולא להסביר מדוע הוא מופיע כך (לוי שטראוס מראה כיצד הפך מיתוס "שירת בונה הקן" של שבט הבורורו למיתוס מקור האש של שבט הגה, אך האם הוא מסוגל להסביר מדוע זה התרחש?).
המרכיב החסר המונע מהסטרוקטורליזם להסביר את מה שהוא מתאר הוא הבאת יסודות פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים בחשבון שיוכלו להסביר מדוע, ולא רק כיצד, עבר מרכיב מסוים טרנספורמציה. אך מאחר והסטרוקטורליזם רואה ב"טקסט" משהו העומד בפני עצמו במנותק מהיוצר, הקורא, החברה והתרבות, הוא מתייחס רק אליו עצמו ואינו בוחן אותו ביחס לשום דבר אחר. אותה בעיה היא המונעת מהסטרוקטורליזם להציע הערכה אסתטית.
כמעט כל תורות ההערכה האסתטית גורסות ערך יחסי ליצירות, ובין אם השיפוט הוא סובייקטיבי, אובייקטיבי, נורמטיבי, מוסרי או כל דבר אחר, עדיין יש צורך באדם או בקנה-מידה מעריך והערך נקבע במישור שבין היצירה לאדם (כמו דיוויד יום) או לקנה המידה (כמו אפלטון –אמת, טולסטוי- אחווה אנושית, פורמליזם – צורה). הסטרוקטורליזם למעשה מבטל את היחסיות הזו ובוחן את היצירה לא ביחס לאדם (וההשפעה שלה עליו) אלא רק בפני עצמה ובמסגרת מבנה העומק שלה.
כך בבואו של הסטרוקטורליזם לנסות בכל זאת להעמיד שיטת ביקורת הוא חייב למצוא לעצמו נקודת ייחוס בכדי לקבוע ערך וזו נמצאת במציאות ב"סטרוקטורה אידיאלית" שביחס אליה נמדדת היצירה ויכולתו של היוצר לבטא אותה "כהלכה"[2]. אך מעבר לחריגה מהתחום המוצהר של הסטרוקטורליזם, זוהי נקודה בעייתית משום שלא מוצג פתרון למה היא אותה "סטרוקטורה אידיאלית", מדוע היא כזו וכיצד ניתן לזהותה.
בכדי שהסטרוקטורליזם יוכל להציג שיפוט ערכי יש הכרח להכניס למשוואה מדד יחסי כלשהו שיוכל להעיד על ערכה של יצירה לאחר שמבניה התגלו בשיטה הסטרוקטורליסטית. זה מה שמנסה רולאן בארת לעשות במהלך שהוא כבר פסע אחד בכיוון הפוסט-סטרוקטורליזם. ראשית קובע בארת כי ערכו של הטקסט טמון בצפיפות ומורכבות ההצפנה שבמבנה שלו[3]. אך בכך מציע בארת ערך סטרוקטורליסטי ולא ערך אסתטי. בכדי להשיג קריטריון לערך אסתטי לא יכול בארת עוד להימנע מלהכניס את הקורא למשוואה והוא עושה זאת דרך ההבחנה בין טקסט קריא לטקסט כתיב. מורכבות ההצפנה גוררת את סיווגו של הטקסט לקריא, כזה בו הקורא סופג משמעות באופן פסיבי, ולכתיב, כזה בו הקורא יוצק משמעות באופן פעיל לתוך הטקסט. השיפוט האסתטי של בארת גורס כי טקסט בו הקורא פסיבי הוא רע וטקסט בו הקורא אקטיבי הוא טוב, אך ללא קשר לעוצמתו ותקפתו של רעיון זה, הוא אינו רעיון סטרוקטורליסטי, שכן למרות שהוא נגזר מיכולות הניתוח הסטרוקטורליסטיות, הערך בו נקבע, כמיטב המסורת, בפונקציה של יחסי קורא-יצירה, והוא אינו בוחן את היצירה בפני עצמה כמנהלת חיים עצמאיים.
העובדה שבארת חייב להכניס את הקורא למשוואה בכדי להעמיד תורת ערך רק מעידה על כך שהסטרוקטורליזם ה"טהור" אינו מסוגל לעשות כן. הסטרוקטורליזם מסוגל רק להגיד האם מורכבות ההצפנה גדולה או לא, בארת מכניס את הקורא בכדי להראות מדוע הצפנה מורכבת היא רצויה (מעודדת יצירת משמעות) והצפנה פשוטה איננה (מעודדת קריאה סבילה).
לסיכום, הסטרוקטורליזם אינו קובע הבדל בין אמנות טובה לאמנות רעה מכיוון שהוא מבאר צורה ומבנה, אבל לא יכול במסגרת זו להציע גם שיפוט ערכי. קלאסיקה גדולה וספר טיסות זול יכולים שניהם להיות מושא שווה לניתוח סטרוקטורליסטי שיכול להצביע על ההבדלים המבניים בין השניים, אך לא הוא שילמדנו מדוע אנו רוחשים כבוד לראשונה ובוז לשני. נקודת המוצא של הסטרוקטורליזם היא שהשפה היא מערכת אוטונומית ולפיכך היצירה היא מערכת אוטונומית, אך הערך, כך מתברר, אינו יכול להיות אוטונומי.
[1] אוסוולד הנפלינג, אסתטיקה:מבוא פילוסופי, האוניברסיטה הפתוחה (1992), עמ' 397.
[2] שם. עמ' 396.
[3] שם. עמ' 392.
