מושג הביטוי של לייבניץ

לייבניץ: מושג הביטוי/תיאוריית הביטוי:

  • מיפוי שבאמצעותו ממפים דבר X בתוך דבר Y. הביטוי מצביע על סוג של דימיון. דוגמת לייבניץ היא בין מפה, לבין הארץ שהמפה הזו ממפה (השניים לא דומים: העולם הוא תחת-מימדי בעוד המפה היא דו-מימדית וכו'). הדימיון של הביטוי הוא מעבר באמצעות כלל המעביר אותנו מתחום אחד אל התחום האחר. פונקציה. הביטוי הוא יחס שנשלט על ידי חוק/כלל המתקיים בין כל המונאדות. מכיוון שיש סדר המבוטא בכלל הוא ניתן להסבר רציונאלי.
  • היחס הזה מתקיים בין כל המונאדות לכל המונאדות ומצביע על סדר בכל העולם לפיו לכל עצם יש לא רק את נקודת המבט האינדיווידואלית שלו, אלא גם מגדיר את היחס הכללי בין כל הדברים לכל הדברים.
  • תיאוריית הביטוי של לייבניץ מסבירה את היחס בין הגוף לנפש: היחס בין הגוף והנפש הוא מקרה פרטי של היחסים בין המונאדות. יש סדירות גמורה בין מה שקורה אצל האחד לבין מה שקורה אצל השני על פי כלל מוגדר. יש יחס רציונאלי (אין בו שום דבר מסתורי ואין צורך לשבור כללים בתמונה המטאפיזית שלנו כמו שעשה דקארט) הנתון לכל הבנה מתוך כך שיש יחס המוגדר על ידי כללים וחוקים הניתנים לניסוח ברור.

–          נציין שהגוף אינו מונאדה. הוא חומר (תופעה מבוססת היטב) לייבניץ הוא אידיאליסט (אולי האידיאליסט המובהק ביותר). המישור המונאדי הוא מישור רוחני והם העצמים היחידים. הממשות הוא עולם נגזר (תופעה מבוססת היטב) המבוססת על הקיום הרוחני.

  • ·         אם נקבל את העצם כאינדיווידואל, לא יתכן שנקבל יחס סיבתי בין שני עצמים (הסיבתיות נשללת רק בשל ההגדרה האונטולוגית של העצם כאינדיווידואל מוחלט. לא תיתכן סיבתיות, אם כן אז מה היחסים בין העצמים? עקרון הביטוי.). זו העצם במלוא מובן המילה. זו המונאדה. "למונאדה אין חלונות". יש יחס של ביטוי בין המונאדות, אך לא יחס סיבתי. הביטוי הוא הדדי.
  • עקרון הביטוי = ההרמוניה הקבועה מראש: היחס הקבוע על פי כלל של הביטוי בין כל המונאדות הוא העקרון הכולל של היקום. עקרון מטאפיזי ואתי. עקרון הביטוי מגדיר את היחסים של העולם כולו כהרמוניה. כלל המיפוי הוא מאפשר לעבור בדרך רציונאלית מן האחד אל השני.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: