עמנואל קאנט ניצב בצומת דרכים בין שני זרמים מרכזיים בפילוסופיה: האמפיריציזם, המדגיש את מקור ההכרה בנסיון החושי, והרציונליזם, המתבסס על תבונה אפריורית. קאנט, בדומה לאמפיריציסטים, מייחס חשיבות מכרעת לנתוני החושים ולתצפית. אך הוא מתנגד לספקנות הרדיקלית של יום, שטען כי איננו יכולים לדעת דבר בוודאות מעבר לאומדנים. קאנט שואף להתגבר על הספק הזה ולהניח יסוד בטוח להכרה, מבלי להידרדר לאידיאליזם מוחלט.
המהפכה הקופרניקאית: שינוי כיוון בהבנת ההכרה
במקום להניח שההכרה צריכה להתאים את עצמה למושא החיצוני, קאנט מציע את ההפך: יש להניח שהמושאים חייבים להתאים את עצמם לתנאי ההכרה האנושית. זהו לב המהפכה הקופרניקאית שהוא מציע בפתיחה למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה: שינוי נקודת המבט – מן העולם אל התודעה, מן האובייקט אל הסובייקט.
לפי גישה זו, הניסיון שלנו את העולם אינו רישום פסיבי של מציאות חיצונית, אלא תוצאה של תבנית אפריורית – מערכת של צורות וסכמות שמקבעת את האופן שבו אנחנו חווים דברים. קאנט טוען שאיננו יכולים לחוות דבר שלא תופס מקום בחלל או בזמן. גם סיבתיות, עקרון מרכזי בהבנת העולם, איננו נלמד מתוך התבוננות חוזרת ונשנית, אלא מוּנח מראש כעיקרון שמסדר את ההתנסות שלנו.
תנאים אפריוריים של ההכרה: חלוקה כפולה
המערכת שמעצבת את הניסיון מתחלקת לשתי קטגוריות:
ההסתכלות האפריורית – כוללת את החלל והזמן, שהם צורות תפיסה טהורות. אלו אינם "תכונות" של העולם עצמו, אלא אופן בו התודעה קולטת כל דבר.
המושגים הטהורים (הקטגוריות) – כוללים מושגים כמו סיבתיות, עצם, איכות, כמות, אפשרות, הכרחיות. אלו הם מבנים שכליים שמאפשרים לנו להבין את התופעות ולארגן את הנתונים החושיים לתוך שיפוטים בעלי משמעות.
אסתטיקה ולוגיקה טרנסצנדנטאלית
חלקה הראשון של תורת ההכרה הקאנטיאנית הוא האסתטיקה הטרנסצנדנטלית, בה מוסבר כי החלל והזמן הם תנאים מוקדמים לכל הסתכלות חושית. החלק השני – הלוגיקה הטרנסצנדנטלית – מתחלק לאנליטיקה ולדיאלקטיקה:
האנליטיקה דנה באופני השימוש הנכון במושגים הטהורים ומבנה ההכרה.
הדיאלקטיקה מבקרת את המגמות של התבונה הטהורה לחרוג מעבר לגבולות הניסיון, למשל, בדיון על קיומו של אל, חופש הרצון או נשמה נצחית. כאן קאנט מציב גבול ברור: אמנם אנחנו יכולים לחשוב על מושגים אלו, אך לא להכירם באמת – משום שהם אינם מופיעים לנו במסגרת החלל והזמן.
גבולות ההכרה: "הדבר כשלעצמו"
העולם כפי שהוא לעצמו – ה"דבר כשלעצמו" (Ding an sich) – איננו בר-השגה. אנחנו תופסים את העולם דרך "משקפיים" קוגניטיביים שמסננים ומעצבים כל התנסות. קאנט סבור כי אין מנוס מלהניח את קיומם של דברים כשלעצמם, גם אם לעולם לא נוכל להכיר אותם ישירות. זהו פשרה מתודולוגית – מצד אחד לא נגלוש לאידיאליזם רדיקלי שבו העולם כולו יציר תודעתנו, אך מצד שני נוותר על היומרה להכיר את המציאות "כפי שהיא באמת".
סיכום
הפילוסופיה של קאנט מבצעת תפנית מכרעת בהבנת ההכרה: היא אינה משקפת את המציאות באופן פסיבי, אלא מעצבת אותה מתוך מבנים שכליים-חושיים מוקדמים. קאנט מציב גבולות ברורים ליכולת הידיעה האנושית, אך בתוך המסגרת הזו – של ניסיון תחום בזמן, חלל וקטגוריות – הוא מבקש לבסס מדע ודעת איתנה. בכך הוא יוצר בסיס חדש לפילוסופיה מודרנית, שמחזיקה את המתיחות בין תבונה, חוויה, והגבול שמפריד ביניהם.
מתוך: תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
