דיוויד יום: סיבתיות

דיוויד יום – סיבתיות

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

פרשנות שלילית – מה שעושה הפילוסופיה של יום היא להראות את המגבלות של הצדקה של מערכת האמונות שלנו על העולם מנקודת מבט אמפריציסטית. לדעתו, נקודת מבט אמפריציסטית מגבילה אותנו מאד לגבי הכרת העולם והכרת האני. כאן נכנס מושג היחס הסיבתי.

בקטע זה יום הוא ספקן לגבי האפשרות לתת הצדקה ונימוק למה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים.

פרשנות חיובית – נותן בידינו תורה על האדם: אנתרופולוגיה פילוסופית. יום מציע תורה על האופן שבו האדם ממשיג, תופס את העולם. למשל דרך תפיסת היחסים שלו, דרך אלמנט (ייחודי ליום) של הדמיון.

לפעמים יש לנו בפילוסופיה של יום הבחנה בין דין וחשבון שלילי (איזה האמנות שלא ניתן להצדיק) ודין וחשבון חיובי (מה כן אפשרי).

האמפריציזם של יום: ליסודות ההכרה של יום יש שני מרכיבים:

1)       היסודות – הרשמים והמושגים

2)       ממבנה העל – הקישורים בין המושגים (יחסים)

על פי יום לכל מושג פשוט קודם רושם פשוט. [באופן כללי: כל מה שאנחנו יודעים אודות העולם קיבלנו כרשמים דרך החושים ודרכו יצרנו בצורה זו או אחרת מערכת מושגים שממנה אנחנו בונים את מערכת ההאמנות שלנו אודות העולם]. על פי יום היחס קיים רק בין רשמים פשוטים ומושגים פשוטים. יכול להיות רושם מורכב שלא ניתן למצוא בו אחידות, או מושג מורכב שאני יוצר והוא דמיוני ולא בנוי על רושם שהיה לי.

יום לא יכול להניח את ההנחה של ההבחנה בין פנים וחוץ ולכן הוא אינו מבחין את מושגים ורשמים באמצעות "חיצוני" מול "פנימי".

הרושם הוא סיבת המושג: לכל מושג קודם רושם (שניהם תמיד הולכים יחד) ולכן הרושם הפשוט הוא הסיבה של המושג הפשוט.

יחס הסיבתיות הוא גם יחס פילוסופי וגם יחס טבעי. ייחודו של יחס הסיבתיות הוא שהוא היחס היחידי שמעביר אותנו מעבר לרשמים / מושגים נתונים. לכן יחס הסיבתיות הוא יחס מפתח להאמנותינו על העולם. זהו יחס יחידי שממנו מסיקים על דברים שמעבר למה שנתנו לנו החושים.

אחד ממאפייניו של מושג של עולם חיצוני הוא שהוא לא תלוי בנו. האמונה בקיומו של עולם חיצוני קשורה על פי יום בקשר הדוק ליחס סיבתי. הביסוס של אמונה בעולם חיצוני קשורה בקבלת היחס הסיבתי. הקשר הסיבתי על פי יום הוא היחידי שמעביר אותי מעבר לתפיסות שלי.

(הטקסט הרלוונטי – חלק ג')

הסיבתיות על פי יום היא יחס – איננה איכות שמשותפת לדבר מסויים.

מאפייין את יחס הסיבתיות:

1)       סמיכות בחלל הזמן – יחס סיבתי בין שני דברים מחייב סמיכות מסויימת. לא מדובר בתנאי מחייב אלא במאפיין מסויים שיקל לינו לזהות יחס סיבתי.

2)       קדימות של הסיבה לתולדה (ליתר דיוק: קדימות או בו זמניות).

3)       קשר הכרחי – זו הנקודה החשוב עבורנו. שני דברים שקשורים באופן סיבתי הם קשורים בהכרח ולא קשורים במקריות מסויימת. אם הקשור הוא מקרי אז הקשר הוא לא הכרחי ולא סיבתי.

איך ההכרחיות קשורה לסיבתיות?

1)       לכל דבר יש בהכרח סיבה.

2)       מהסיבה נובעת בהכרח התולדה (כלומר, קשר בין הסיבה לתולדה הוא הכרחי).

אנחנו נפגשים כאן במתודה חשובה של יום, והיא הדמיון: יום כאמפריציסט מנסה לדמיין מצב שבו קשר הכרחי בין דבר וסיבה לא מתקיים. אם יצליח, הרי שיש בכך הוכחה שלא לכל דבר יש סיבה. כלומר, הצגה של יוצא מהכלל תסתור קיום של כלל אחיד. כך למשל, יום מראה לנו שיש לנו תפישה של משהו ללא התחלה ולכן ניתן לפסול את הטענה הראשונה (1). יום מראה לנו שאנחנו אכן מסוגלים לתפוס דברים ללא תפיסה של סיבתם: עבור יום ה"אילוץ" התבוני הוא לא אילוץ, רק הדמיון קובע את גבולות האפשרות.

לגבי (2): הקשר ההכרחי עצמו בין סיבה ותולדה: ההכרחיות היא איזושהו רושם שיש לנו ולא ניתנת לנו באופן מיידי עם התפיסות עצמן. היות ואנחנו יכולים לתפוס את רושם הסיבה ללא רושם התולדה הרי שהקישור ביניהם איננו הכרחי, הוא מתאפשר הודות להיקש שאני עושה ולא נעשה באופן מיידי. כלומר, הקישור הוא משהו שאני מסיק ומכאן – איננו הכרחי.

קיים רושם של סיבה ß מעבר מהרשם של הסיבה למושג של התולדה. אנחנו צריכים לחשוב על יחס הסיבתיות כעל יחס של היקש, יחס של הסקת מסקנה. בנסוחו של יום: "יש לי רושם הסיבה ומכך אני מסיק לגבי התולדה": רושם של אש ß מושג של חום. ההקשה / ההסקה היא שמכניסה אלמנט של הכרחיות. אם ההיקש הזה קורה הרי שיש יחס של הכרחיות.

מה מהות ההיקש? האנליזה של יום היא שהוא לא לוגי ולכן כשלעצמו אין בו הכרחיות (ההיקש מסתמך על ריבוי של מקרים בין ארוע A ותוצאה B) : כל ה-A שנצפו עד עתה לוו ב-B – (חיבור תמידי) [בכל המקרים שנצפו עד עכשיו כאשר היתה אש – הרגשנו חום].

אם A נצפה כעת, ההסקה תהיה: B יתרחש. לכן, כדי שהיקש זה יהיה הכרחי ומוצדק צריך שתהיינה קיימות הנחות נוספות, כדוגמת אחידות בטבע ("עקרון ההתמדה של הטבע", ע' 126). עקרון ההתמדה של הטבע בא לתת תמיכה להיסק הנ"ל כי כאמור חסר לנו ההכרח הלוגי ולכן צריך לבסס את ההכרחיות בצור אחרת. מה מצדיק את עקרון ההתמדה של הטבע? הרי אפשר לדמיין מצב שבו משתנה הטבע וחוקיו – הנחת הסטטיות שלו מבוססת רק על נסיון קודם (כלומר אותו היקש מושמש בדיון שאותו אנו באים לחזק). בסופו של דבר יום אומר לנו שאין לנו שום הצדקה מלאה לקיום של הכרחיות בקשר הסיבתי, אבל, יש הצדקה חלקית שמבוססת על הסתברות וסטטיסטיקה (לוגיקה אינדוקטיבית). אנחנו יכולים לעשות שימוש באינדוקציה אבל הבעיה היא שאז מסתמכים על עקרון ההתמדה של הטבע (שכבר הראינו את חולשתו: לעקרון ההתמדה של הטבע אין מעמד מכונן).

האנליזה החיובית של יום (פרק ד', ע' 209)

יום שואל שאלה שונה, אודות ההצדקה – למה אנחנו מאמינים שיש קשר סיבתי? ההסקה נעשית במונחים של התניה: כש-A ו-B מופיעים מספר רב של פעמים יחד, נוצר לנו קישור ביניהם ואז כאשר A נצפה אזי "הרוח" שלנו תעלה גם את מושג B בצורה יחסית חדה. זה מסביר למה אנחנו מקבלים קיום של עולם חיצוני – כל פעם שיצאתי החוצה היה שם מסדרון ולכן יש לי קישור, התניה בין קיום של כיתה וקיום של מסדרון מחוצה לה. הביקורת על כך – אצל חלק מהחיות הנסיון הוא חד פעמי (מכת חשמל) ולא דורש התניה חוזרת. ושנית, התניה היא סוג של הכרחיות – והרי יום טען שאין הכרחיות.

לסיכום, הראינו באמצעות האנליזה של יום למושג הסיבתיות שבסופו של דבר מגיעים לעמדה ספקנית בקשר לתפיסתנו את העולם ואת יחס הסיבתיות. אין לנו הצדקה טובה לקבל אמונות הנסמכות על נסיון. מכך נובע שלשכל אין תפקיד משמעותי בכינון מערכת האמונות שלנו אודות העולם. אנו יכולים להבין אך לא להצדיק אמונות אודותיו.