וויליאם וורדסוורת
Abrams – The Mirror and the Lamp
המראה: משקפת את מה שקורה.
המנורה: מקור האור.
אברהמס מספר שהמשוררים הפכו מהמראה המתארת את מה שקורה בחוץ, למקור האור שיוזם בעצמו את מושא כתיבתו ומקרין את פנימיותו.
מהרנסנס לרומנטיקה. במאה ה-19 המעבר הפך ממראה למנורה.
ברנסנס הדגש היה על הדבר המועיל, ברומנטיקה הדגש הוא על הדבר המהנה. ממוסר => להנאה.
מעמד המשורר: מאדם המתאר => ליוצר שיכול להיות גאון, שמהווה מודל להתנהגות וכו', הֶרואיקה של הדמויות.
המניפסט של התנועה הרומנטית האנגלית.
התנועה הרומנטית תפסה עצמה כמהפכנית: מהפכה מודעת לניאו-קלאסיקה שקדמה לה.
הביאה עימה עולם חדש של אידיאלים.
הקדמה כללית על תקופת הרומנטיקה
- סוף המאה ה-18 תחילת המאה ה-19.
- שימוש בלשון נמוכה, במקומות נמוכים, דמויות נמוכות, תמתיקה נמוכה
- התקופה רוויה באידיאולוגיות של רוסו וקאנט: תבוניות האדם. האינדיבידואליזם הפרטיקולרי. האדם הפרימיטיבי הוא הטהור והטוב יותר: לאנשים הפרימיטיבים קשר טוב יותר עם הרגשות שלה.
- וורדסוורת' היה משורר אנגלי ב1970
וורדסוורת': "הקדמה ל"בלדות ליריות".
- האידיאל הוא לבטא החוצה: אקס פרשיון – הביטוי הוא להוציא החוצה. להוציא החוצה את הרגשות זה האידיאל.
- הסגנוניות, הפיתולים וכו' שנתפסו במאה ה-18 כאידיאל, נתפסים ברומנטיקה בבוז. כל דבר שהוא עקיף הוא פחות טוב. הדברים צריכים להיות כמה שיותר אותנטיים.
- אין הבדל בבסיס בין פרוזה לבין שירה.
- אקסיומה שמציע וורדסוורת': החיבור לרגשות מאפשר להוציא את הרגשות בצורה טובה יותר. אדם רגשי יותר בהכרח יוציא טוב יותר את רגשותיו.
- הבלדות הליריות צריכות להציג בלשון של העם הפשוט, תוכן פשוט מחיי היומ-יום, בכוונה לבחור אנשים פשוטים ומקרים פשוטים.
- כל הסופיסטיקציה, התחכום של העיר הם דברים רעים. החיים הפשוטים הם הטובים.
- השפה צריכה להיות ברורה, מובהקת, ישירה.
- שירה היא spontaneous over flow powerful
– ספונטנית
– ביטוי עוצמתי
– ההגדרה מלמדת על הפסיכולוגיה של המשורר: פער של זמן בין החוויה לבין ההפיכה של החוויה לחומר של שירה.מלא חוויה אותנתית אלא חוויה משוכפלת, ששומרת על עוצמה מקורית.
- התחלת היצירה היא רגשית ומבוססת על המציאות. השלב השני הוא השלווה והרגיעה, בתוך שלווה זו, באופן ספונטני יש הצפה של אותו רגש. בתהליך הצפת הרגש המשורר יכול להתחיל לבצע את עבודת: תצפית ברגשות. הצפייה ברגשות גורם להתרגשות נוספת שמובעת החוצה לכדי שירה. תהליך של המרה ריגשית בין 2 רגשות הקרובים אחד לשני. מעבר בין הלב (ה-over floe הריגשי) לשכל – דומה מאוד לתפיסת הקתרזיס של אריסטו הנובעת מהפחד והחמלה.
- העונג הוא המטרה שלי כמשורר. ההתרגשות והעונג הם קשורים. בדומה לקורניי ודריידן ובשונה מג'ונסון. כל השאר לא חשוב: אין חשיבות למוסר וללימוד העובר בשירה.
- עפ"י וורסוות', השירה גורמת לשכל לחבר בקווים של הדמיון מושאים שלא קשורים אחד לשני (הרעיון של מטאפורה מבוסס על זה). וזה גורם להנאה. מאוד דומה לטענה של אריסטו לחברה דברים שלא קשורים אחד לשני (הלמידה מהמפתיע: העולם מורכב מדברים שלכאורה אין קשר בניהם, והשירה מחברת בניהם. אריסטו טוען טענה פילוסופית לעומת וורדסוורת' שטוען טענה אסתטית – זה גורם לעונג) .
מתחים אצל וורדסוורת'
- אצל וורדסוורת' עצמו יש מתח בלשון בה יש לבחור בשירה: מצד אחד צריך ללכת לנמוך (לעם הנמוך בלשון הנמוכה) ומצד שני, תפיסתו הייתה ספוגה בערכים ויצירות גבוהות מאוד, המשוררים אותם הוא העריץ היו ספנסר ומילטון שהיו משוררים שכלתניים, לא ספונטניים בעלי לשון גבוהה מאוד.
