סיכום מאמר: כלכלת אנגליה במאה ה-17- נורת' וויינגסט

“Constitutions and Commitment: the Evolution of institutions governing public choice in 17 century England” / North & Weingast

הערת המסכמת: מה שכתוב בסוגריים מרובעות-הערות שלי, לא כתוב במאמר. "the Crown" תורגם לעיתים כ"מלוכה" לעיתים כ"מלך" אז אם אתם חושבים שיש הבדל, בסיכום אין הבדל בטרימינולוגיה.

הקדמה (עמ' 803-805):

יש קשר בין צמיחה כלכלית למוסדות פוליטיים: החוקים הנוגעים לקניין כמובן משפיעים, אך יותר מכך משפיעים המוסדות האמונים על אכיפת החוקים הללו שכן גם אם יש חוק לא בהכרח אוכפים אותו.  כלל:במקום בו הריבון נוטה יותר לפגוע ולשנות זכויות קניין האינטרס של המשקיע הפרטי להשקיע באותו מדינה קטן ועל כן הצמיחה נפגעת(כלומר יש קשר חיובי בין רמת האכיפה/הרצון של הריבון לאכוף זכויות קניין לבין רמת השקעה). לכן, כדי שהריבון יעודד צמיחה כלכלית במדינה, צריך לבסס זכויות קניין חזקים ולהבטיח אכיפתן. יש 2 דרכים לבסס מחויבות זו:

1. התנהגות עבר אחראית – מראה שאתה מחויב לשמירת הזכויות ותבטיח אכיפתם (בפועל, ההיסטוריה מלמדת שזה לא ממש מצליח והשלטון פועל באופן לא אחראי בעקבות לחצים המופעלים עליו)

2. יצרת מגבלות שלא מאפשרות לך לסטות מהמחויבות [כמו בתורת המשחקים – שריפת הגשר, עשית מעשה ואין דרך חזרה].

במאמר יוסבר כיצד באנגליה של תחילת המאה ה-17 התנהגות המלך הובילו לשינויים בזכויות קניין לטובתו של המלך, אך הנהגות זו לאורך זמן הובילה למלחמת אזרחים שבסיומה המלוכה הובסה. לאחר מכן ביססו מספר משטרים פוליטים שלא הצליחו, כולל החזרת המלוכה, עד שב- 1688 –היתה המהפכה המהוללת ( the Glorious Revolution) שלאחריה שונו המבנים המוסדיים במדינה שנועדו ליצור ממשל המקרין אחריות על מהלכיו ואת כפיפותו לחוק.

טענתם המרכזית תהיה שאחרי המהפכה המהוללת המבנה הפוליטי-כלכלי באנגליה השתנה כך שהובטחו זכויות הפרט, בכללם זכות הקניין הפרטי, והם יסבירו מדוע זה היה קריטי לצמיחתה של אנגליה.

מה הם עושים כדי לבדוק השערתם: בוחנים השינויים בשווקי ההון.

I – חשיבות מוסדות פוליטיים (עמ' 805-808)

קצת תורת המשחקים: לריבון יש היכולת להשתמש בכוחו לקחת את רווחי השחקן הכלכלי אבל לא בהכרח שכדאי לו לעשות זאת כי בטווח הארוך רווחיו יהיו גדולים יותר אם לא יעשה כן. לכן, המלך והפרטים נכנסים לחוזה בו המלך לא פוגע בזכות הקניין אך הפרטים מבטיחים לו חלק מהרווחים. אך זה לא שיווי משקל כי יש תמריץ להפר החוזה אם אתה חושב שעוד מעט יגמר המשחק. כדי להבטיח קיום החוזה יוצרים תמריצים שאמורים לחזות ולפתור סטיות מהחוזה. יוצא מכך, שפרטים יטו להיכנס יותר לחוזים שהתנאים המוסדיים שלו פחות נתונים לשליטה על ידי השלטון. יתר על כן, כדי שזה יעבוד לאורך זמן צריך שחוקי החוזה יהיו self enforcing – כלומר שהכללים המוסדיים מתקיימים בגלל שלשחקנים שבתוך המערכת יש  תמריץ לקיים את תנאי החוזה [לכל צד יש יותר להרוויח מכך שהחוזה יצא לפועל במלואו מאשר להפר החוזה].

דוגמה: הלוואות לממשלה – מה מונע ממנה להפר החוזה ולא להחזיר הכסף? אז תגידו כמובן שזה משחק חוזר ומוניטין זה תמריץ מספיק טוב כדי להבטיח שהממשלה לא תסטה מהתחייבותה. אז יש האומרים שמשחק חוזר ומוניטין הם תנאים מספקים להבטחת קום החוזה. ויש שספרות שזה לא מספיק כי ברגע שצץ מקור הון נוסף המלך סטה מהחוזה ולא החזיר ההלוואה. כמו כן, כשהמצב הביטחוני קשה ולמלך יש חשש סביר שלא יהיה משחק נוסף אז האינטרס לא להחזיר גבוה. אם כך, תמריץ האמינות/מוניטין הוא תמריץ חזק וטוב אך יש לו נקודות תורפה בזמנים מסוימים. לכן, אפשר לייצר תמריצים מוסדיים שמשפרים את תמריץ האמינות בכך שהם מגבילים את הסטייה מהחוזה בדיוק במצבים בהם יש לך תמריץ לסטות.

לסיכום קטע זה, אמרנו שצמיחה כלכלית מתרחשת כשזכויות הקניין והפרט מובטחות. לכן, כדי שזה יקרה צריך ליצור מוסדות חוקתיים שלממשל יש אינטרס לעמוד בהם (self enforcing) ובכך מקנה אמינות שזכויות הפרט אכן מובטחות.

II – אנגליה תחת מלוכת משפחת סטוארט (עמ' 808-815).

1603 המלוכה עוברת למשפחת סטוארט. בתקופה זו המלך הכנסות המלך העיקריות אמורות לנבוע מאחוזתו והמיסים אמורים לכסות הוצאות מיוחדות כגון מלחמות. הפרלמנט היה אחראי להעברת ההכנסות ממיסים למלוכה ולאשר כל הוספות מיסים. בפועל, הפרלמנט לא אישר העלאת מיסים והמלך מצידו גבה מיסים בצורה עקיפה ללא הסכמת הפרלמנט.

מימון הוצאות הממשלה (שזה המלוכה בתקופה זו) לפני המהפכה: האחוזה המלכותית סיפקה כחצי מההכנסות של המלוכה שאר המימון הגיע ממכירה של אדמות האחוזה. ברור שזה לא היה פיתרון טוב שכן בעיית המזומנים החריפה כל שנה [מכירת קרקעות לכיסוי גירעון בשנה הנוכחית מקטין עוד יותר את מקור ההכנסה העתידי].

המלוכה יצרה מספר מקורות הכנסה באותה תקופה: הגברת ההכנסות ממכס (בעקבות הגבלים חדשים שהוטלו); הלוואות חובה מהציבור (רק חלקם הוחזרו וגם זה באיחור ניכר כך שזה בעצם מס שלא דרש אישור הפרלמנט); יצירת מונופולים (המלוכה השתמשה במנגנון הפטנטים, שהיה אמור להגן על זכויות הקניין של המצאות, כדי ליצור שווקים מונופוליסטים – כך המלוכה מבטיחה רווח גדול לגוף אחד שאפשר לדרוש ממנו רנטה-שוב מס עקיף); הרחבת האצולה בתמורה לתשלום; החרמות "למען טובת הציבור" (שוב מס מוחבא); מכירת תארים כמו לורד, ברון; ולבסוף אי- אכיפת חוקים או מגבלות בתמורה לתשלום [free pass].

הפרלמנט היה אמור לשמור שהמלך לא יטיל מיסים שרירותיים אך התנה העברת ההכנסות ממיסים בהגבלות על כוחו של המלך. המלך לא הסכים להגבלות ולכן פנה ליצירת מקורות הכנסה אלטרנטיבים שתוארו למעלה למימון פעילותו. כך שבעצם הפרלמנט האיץ תופעה שהוא רצה למנוע.

3 אלמנטים מוסדיים חשובים בתקופה זו שאיפשרו למלוכה להצליח לקיים התנהגות זו:

א. יש למלוכה הזכות לקביעת חוקים חדשים. חוקי המלך נאכפו במערכת נפרדת מהמערכת המשפט המקובל ובו גם היה האפשרות למשוא פנים – אפשר היה לאכוף או לוותר על אכיפת החוק למי שהמלך חפץ בעיקרו.

ב. Star Chamber – [לפי ויקפדיה מדובר בבית משפט שהחליף את מערכת המשטר המקובל במקרה של אישיים רבי עוצמה שהמערכת הרגילה לא יכלה להרשיע אותם] היה היכולת לשפוט בדברים הנוגעים למלך ובמקרים מסוימים יכול אף לשנות פסקי הדין [כלומר, אם יש פסק דין נגד המלך, הוא יכול לפנות למערכת זו ויש למערכת היכולת לשנות פסקי דין לטובת המלך].

ג. המלוכה שיחדה שופטים והשפיעה על החלטותיהם ומי שפסק כנגד המלוכה בצורה כזו או אחרת פוטר מתפקידו. בתהליך ברירה טבעית רוב השופטים שנשארו היו בטובת המלך. לא רק זאת, אלא שגם כשנפסק נגד המלך, הוא תמיד יכול לערער בבית משפט גבוה יותר עד שיגיע ל- Star Chamber שם יש לו יתרון ביתי.

[בקיצור – כל האיזונים ובלמים לא עובדים ולמלך יש יכולת החקיקה, הביצוע/אכיפה והשיפוט].

אם כך, שימוש גובר ב Star Chamber + יצירת מקורות הכנסה אוכפים פרלמנט ניטרל את שליטת המוסדות המסורתיים שאמורים להגביל ניצול כוחו של המלך.

התוצאה של תקופה זו: זכויות הפרט שהפרלמנט והמוסדות אמורים לשמר היו הרבה פחות בטוחים.

בתגובה להתנהגות המלוכה: נוצרה קואליציה נגד המלוכה של גופים שביקשו לבסס חירויות, זכויות וקניין. בסוף התגברות מחנה המתנגד למלך גרר את אנגליה למלחמת אזרחים בו האופוזיציה ניצחה.

שינוי המוסדות אחרי מלחמת האזרחים: 1641 – ביטול ה- Star Chamber. והחלטה שכל משפט בנושא קניין יוכרע במערכת המשפט המקובל (כאן יש התחלת העליונות של המשפט המקובל בענייני קניין פרטי). אוכפים האיסור על קיום מונופולים (שהיה גם לפני כן) ומונעים יכולתו של המלך לחוקק חוקים ומגבלות הפוגעים בזכויות הכלכליות שנאכפו דרך המשפט המקובל. גם היו שינויים שהקטינו את ההגבלות על תנועת עובדים, הקטנת או הסרת מגבלות בשימוש בקרקע ובכלליות הגדלת זכויות הפרט.

הבעיה: המערכת היתה לא יציבה, יש שינויי משטר רבים, בינהם גם החזרת המלוכה ב-1660 – אשר חזרו על אותו דפוס התנהגות ב-25 השנים עד למהפכה המהוללת. בין שאר הזכויות שהיו למלך היה היכולת לשלול זכות ההצבעה – וכך הוא הקטין האופוזיציה נגדו. לצערו, המלך השתמש בזכות זו יותר מדי, כולל פגיעה גם בתומכיו, וכך נוצר קואליציה מאוד גדולה נגדו. ששוב גררו אותנו ל…..The glorious revolution ב-1688.

III. שינויים מוסדיים אחרי המהפכה המהוללת (815-817)

בעקבות השימוש בכוח המלך בעבר (כאמור, השימוש ב-Star Chamber ובזכות לשלילת זכות בחירה) השאיר את חירויות וזכויות הפרט ללא הגנה למול כוחו של המלך והשתלטותו על קניין. כדי להגביל כוחו נדרש מצד אחד לפתור הבעיות התקציביות של המלך ומצד שני להציב מגבלות מוסדיות על השימוש בכוחו של המלך.

שינויים מוסדיים חשובים במהפכה:

א. ביסוס עליונות הפרלמנט על פני המלוכה: ראשית, מעכשיו המלך לא עוד מעל החוק. שנית, הפרלמנט תופס מקום רלוונטי בהחלטות הנוגעות לביצוע מדיניות ממשלתית, כך שהמלוכה בפיקוח הדוק יותר של הפרלמנט. כמו כן, הפרלמנט גם משתתף בהחלטות הנוגעות לתקציב – הכנסות ממיסים, כמו בעבר, עוברות רק דרך הפרלמנט וההכנסות ממקורות עצמיים של המלך הוגבלו מאוד [כלומר, לא יכול יותר להחליט על החרמות ממשלתיות או מכירה של דברים כמו שעשה בתקופה הקודמת]. לפיכך, הכנסתו של המלך נבעה כמעט בלעדית מהפרלמנט ולכן היה עליו לבסס קשר טוב ורציף עם הפרלמנט. יותר מאוחר הפרלמנט מקבל הזכות לבחון את ביצוע תקציב הממשלה. כך שבתקופה זו יש לפרלמנט היכולת לעצב מדיניות (דרך וטו ולא באופן פעיל) והיכולת לוודא שההחלטות מיושמות בהתאם למה שהוחלט = מגבלה מאוד קשיחה על המלוכה.

ב. שינויים בזכויות  העדפה של  המלוכה- זכויות המלוכה היו כפופות למשפט המקובל (במובן שהן היו צריכות להיות בהתאם לחוקי המשפט המקובל, וכשלא היו – אז המשפט המקובל תופס עדיפות). מערכות השפיטה של המלך בוטלו. באותו זמן גם ביססו סופית את עצמאות מערכת השיפוט, כך שהשופטים לא שפטו יותר לשירות טובת המלך. כמו כן, בוטל זכותו של המלך לשלול זכויות של המתנגדים לו. כך שכל זאת הבטיח זכויות וחירויות פוליטיות וכלכליות [שכן מערכת המשפט המקובל נוטה לתמיכה בזכויות פרט].

דגשים: 1. ההגבלות המוסדיות אכן היו אפקטיביות הפעם בגלל אמינותן (שני מלכים נענשו על "התנהגות לא אחראית" בכך שהורדו מכס המלכות). 2. הפרלמנט בשלב זה קיבל עליונות על פני מוסד המלוכה, אך הוא עדין לא תופס את הכוח המרכזי בממשלה שקרה רק במאה ה-19. המלך בשלב זה עדיין דומיננטי בקביעת סדר היום הציבורי.

IV. המהפכה המהוללת והמחויבות האמינה של אנגליה להבטיח זכויות. (עמ' 817-819)

כפי שתיארנו לפני כן, בעיתות משבר המלוכה בדרך כלל פנתה לפעולות חד צדדיות כמו הלוואות חובה שלא מחזירים והחרמות. בהסדרים המוסדיים החדשים המלוכה לא יכלה לעשות זאת יותר וכל מס או שינוי בתנאיי הסדרי חובות הממשלה היה חייב בהסכמת הפרלמנט. בפרלמנט היה ייצוג לבעלי ההון כך שהם יכלו למנוע פעולות חד צדדיות של המלך אם הן היו בניגוד לאינטרסים שלהם. שינויים מוסדיים נוספים שהזכרנו גרמו לכך שהמלוכה לא יכלה יותר לסגת מהתחייבויותיה (אין יותר שופטים שאפשר לשחד, אין יותר מקורות הכנסה אחרים שאפשר למצות ואין יותר זכויות עדיפות שמעל החוק המקובל).

2 אלמנטים במוסדות הללו מבטיחים אכיפה עצמית (self enforcing):

א. האיום האמין שאם המלך יסטה מהתחייבויותיו אז הוא עלול להסתכן באיבוד המלוכה.

ב. עכשיו שלפרלמנט יש כוח גדול יותר בהגבלת יכולתו של המלך במימון הוצאותיו אז גם הפרלמנט נטה לאפשר הגדלת ההכנסות ממיסים [כלומר, יחד עם הזכות יש גם המחויבות של הפרלמנט לספק נזילות למלוכה]. דבר זה הקטין השימוש בכוח שרירותי של המלך להשגת מימון ואפילו נתן לו עודף שאפשר לו לצאת למלחמה נגד צרפת.

תוצאת השינויים המוסדיים: זכויות הפרט היו הרבה יותר בטוחות.

V המהפכה הפיסקאלית (עמ' 819-824)

בחלק זה הכותבים בוחנים את השינוי בגיוס ההון של הממשלה כדי לבדוק האם אכן היה שינוי בהתנהגות הממשלה בעקבות השינויים המוסדים של המהפיכה. שווקי הון רגישים לשינויים בביטחון זכויות קניין ולכן הם משמשים כאינדיקטור טוב לבחינת המהפכה שקרתה בתחום זכויות הקניין.

כפי שתואר לעיל, רוב גיוס ההון של הממשלה לפני המהפכה נעשה דרך הלוואות חובה, בריבית שהממשלה קבעה, לרוב הממשלה לא החזירה ההלוואה או/ו הריבית שנקבעה ואם החזירה – אז באיחור רב.

מספר שינויים מוסדיים בתקופה 1689-1697 (מלחמה עם צרפת) ששינוי את התמונה של הלוואות הממשלה:

א.ייעוד מראש של הכנסות ממיסים חדשים לכיסוי הריבית על הלוואות חדשות שנלקחו. כך זה מגביל הגמישות של המלך לשלם או לא לשלם הריבית לבעלי החוב.

ב. ביסוס הבנק המרכזי של אנגליה שהיה אחראי על ניהול החוב של הממשלה. היו הגבלות על הבנק: לא יכל להלוות כסף למלוכה או לקנות אדמות מלוכה אלא בהסכמת הפרלמנט. כעת כל הכסף שהממשלה מגייסת עובר דרך הבנק המרכזי ולכן, אם הממשלה לא עומדת בהתחייבויותיה ולא משלמת תשלומי הריבית על החוב, אז הבנק "סוגר את הברז" ולממשלה אין אפיק הכנסות אחר. כך שזה הופך למוסד מגביל מאוד מבחינת הממשלה – לא תוכל אפילו לכסות חוב אחד על ידי לקיחת חוב אחר. (הקמת הבנק מלכתחילה נבעה ממחסור של הממשלה במקורות גיוס כסף, אז היא יצרה מערכת שמבטיחה לבעלי החוב שכספם מובטח)

ג. ב-1698 הממשלה מקימה קרן שבמקרה שההכנסות ממיסים שיועדו לכסות ריבית על החוב לא יהיו מספיקים הממשלה תשתמש בכספי הקרן כדי שלא להפר חובותיה כלפי בעלי החוב. כך הממשלה מקצה כספים "בימים טובים" כדי להבטיח שגם בתקופות משבר היא תוכל לעמוד בהתחיבויותיה.

ד. הקטנת פיחות בערך המטבע של אנגליה על ידי יצירת מטבעות באופן מכאני [זה התרגום של ויקיפדיה ל-milling of coins]

ה. הפיכת אגרות החוב לסחירות.

שורה תחתונה – השינויים המוסדיים הבטיחו שהממשלה תעמוד בהתחייבויותיה. האמינות הייתה גבוהה והעונש על הפרת החוזה היה גדול כך שהממשלה יצרה לעצמה בטחונות כדי לעמוד בהתחייבויות.

השינויים המוסדיים היו מוצלחים מעל לציפיות המייסדים. הוכחה להצלחה המסחררת ניתן לראות בהתפתחות ההוצאות והחוב בתקופה שלפני ואחרי המהפכה: לפני – החוב היה מוגבל ל-2-3 אחוזי תוצר והריבית שהממשלה שילמה היה גבוהה (6-30%). 9 שנים אחרי המהפכה ואנו רואים שההוצאה הממשלתית עולה דרמטית (לא כי היו יותר סוציאליים, אלא בגלל עלויות המלחמה) והחוב עלה ל-40 אחוזי תוצר. כמו כן, הריבית ששילמה הממשלה ירד ממוצע של 14% בתחילת שנות ה-1690 ל-6-8% בסוף אותו עשור, ול-3% אחרי שני עשורים. כל זאת מראה על התפתחות השווקים הפיננסים וזמינות הכספים שהממשלה יכלה לגייס. זה גם אינדיקטור לכך שהסיכון הגלום בחוב של הממשלה ירד פלאים על אף העלייה בחובות שלה ועליה בהוצאותיה. לפיכך, הביטחון של האזרחים במוסדות הכלכלים החדשים התבטא בשווקי ההון – היה אמון במחויבות ממשלת אנגליה לעמוד בהתחייבויותיה ולהמשיך לכבד זכויות הפרט הקיימות.

VI. השלכות לשווקי ההון הפרטיים

התזה המרכזית של המחברים: המחויבות האמינה של הממשלה לעמוד בהתחייבויותיה היה חלק מהתחייבות גדולה יותר של הממשלה להבטיח ולכבד זכויות פרט.

כדי לבחון מה קרה בצד של הפעילות הכלכלית הפרטית הם בוחנים התפתחות שווקי ההון הפרטיים.

בגדול: תחילת המאה ה-18 יש פיתוחים של מכשירים פיננסים. התוצאה: פריחת שוק ההון הפרטי.

הוכחות לכך ששוק ההון התפתח באותם שנים:

א.הריבית על הלוואות ירדה – וזה הגדיל הביקוש להשקעות [תזכרו את המודל במאקרו – ריבית יורדת יותר השקעות].

ב. רמת הסחר בשטרי ערבות עולה [לא ברור מדוע זה טוב ומה זה מראה]

ג. פיתוח וגידול בכמות הבנקים: 1694 – הקמת הבנק של אנגליה שבעקבותיו קמים עוד בנקים. עד 1720 יש כבר 25 בנקים, 1750- 30 בנקים, 50 בנקים ב-1770 ו-70 בנקים עד 1800. הקמת בנקים רבים מצביע על התגברות הביטחון שזכויות הפרט והקניין [נניח עד אז היה יותר בטוח לשמור הכסף מתחת לבלטה מאשר לשמור כסף בגוף מוסדי, עכשיו המצב מתהפך ויש ביטחון במוסד].

ד. כמות והיקף הפעולות של הבנק של אנגליה היה גדול מאוד (שתיפקד כבנק רגיל בין השאר) המצביע על הביקוש שהיה לשירותים פיננסים המלווים פעילות כלכלית פרטית. שלוש פעולות חשובות שהבנק עשה:

– פירעון שטרות מוקדם [תרגום של discounted bills – מניחה שזו הכוונה].

– הנפקת שטרי בנק – הפכו למרכיב המרכזי בסחר והיו ניתנות להמרה לזהב [התחלת השימוש בנייר ככסף?]

– חשבונות עובר ושב [נקרא drawing accounts] – גדל בכמויות נכבדות כ-20 שנה אחרי ביסוס הבנק. בעצם זה מאפשר להכניס חסכונות של אנשים פרטים שאפשר לנצל כדי להלוות כספים לאחרים [יזמים כאילו] וזה כמובן חשוב מאוד בהתפתחות כלכלית – הכספים הרבים מימנו פעילות עסקית רחבה והיה לזה תפקיד חשוב בהתרחבות הכלכלית באותה תקופה.

ההתרחבות בפעילות הכלכלית הפרטית מצביע על כך שהניסיונות להבטיח זכויות פרטיות היה מוצלח. היתרון בשוק הון פרטי יעיל הוא שזה מאפשר הקטנת עלויות עסקה הנובעות בהלוואות ולכן מגביר את כמות העסקאות ומאפשר התמחות יעילה יותר של המשק [הורדת העלויות – אם האדם הפרטי רוצה להלוות כספו לאחר אז הוא צריך עורך דין וכו' + לוקח על עצמו סכון רב. הבנק מלווה עם עליות עסקה נמוכות יותר – בגלל היתרון לגודל והסיכון קטן ככל שמספר העסקאות עולה].

סיכום

המאמר תיאר הצלחה של שינויים מוסדיים שגרמו לצמיחה כלכלית באנגליה. אלמנט חשוב בהצלחת המהפכה היה שלמלך לא היה צבא להילחם. אם כן היה אז כנראה שהמלך היה מנצח במלחמות האזרחים, המלוכה הייתה שולטת והשינויים הפולטים והמוסדיים שהגבילו כוחו של המלך כנראה לא היו מתרחשים.

במאמר הראו שאפשר להתייחס למוסדות הפוליטיים במדינה כגורם אנדוגני.

לפני המהפכה זכויות הפרט היו בסכנה. אחרי המהפכה היו 5 שינויים מוסדיים עיקריים:

1. שינוי המבנה הפיסקאלי (מה שתיארנו שהמלך מציג תוכנית והפרלמנט מאשר)

2. הוגבל כוחו של המלך בחקיקה ובשפיטה שהגביל יכולתו להפר התחייבויות ללא הסכמת הפרלמנט.

3. חיזוק שליטת הפרלמנט בהגבלת המלך בהטלת מיסים.

4. ביסוס מקומם של הפרלמנט בהזרמת הכספים לממשלה ופיקוח על ביצועי הממשלה.

5. שמירה על גם פרלמנט וגם מלוכה (בניגוד למה שהיה אחרי מלחמת האזרחים בסביבות אמצע המאה ה-17) הבטיחה איזונים ובלמים וכך גם הפרלמנט וגם המלך לא ניצלו לרעה כוחם.

כל זאת הפך פעילות הממשלה לצפויה מראש ואמינה.

הפיתוח של השוק ההון הפרטי באנגליה מצביע על כך שהמחויבות של הממשלה המעוגנת במוסדות הייתה מוצלחת.

הכותבים תולים את שליטתה של אנגליה בעולם בזכות המהפכה המהוללת, בפרט במזומנים שהתאפשרו מהגדלת החוב (שהתאפשר בגלל השינויים המוסדיים). צרפת לעומתה, לא הצליחה בכך עד שלבסוף פשטה רגל, איבדה את שליטתה בקולוניות והתקשתה פיננסית עד שהייתה מהפיכה. בקיצור – שתי מדינות שהיו יחסית דומות – אחת איבדה הכל והשנייה צמחה וביססה מערכת מוסדית טובה ותומכת פעילות כלכלית.