אסתטיקה: סיכום פרק ט' – ביקורת ופרשנות
שאלת מוצא: האם הביקורת צריכה להתעניין גם ביוצר?
הטיעון:
הנחה א:תפקידו של המבקר לדון ביצירת האמנות (לחוות דעה ולזהות תכונות ערכיות).
הנחה ב: היצירה והיוצר הם דבר נפרד*.
מסקנה: אין זה מתפקיד המבקר לדון באמן.
*יצירה יכולה להיות עצובה, למשל, מבלי שהיוצר יהיה בהכרח עצוב.
טיעון נוסף:
-ניתן להשתמש ביצירה כקרש להסקת מסקנות לגבי האמן, אך בכך חורגים מהעיסוק ביצירה.
-ניתן להסיק מסקנות לגבי היצירה דרך דיון באמן, אך היסק זה אינו עקרוני שכן אם תכונה מסוימת מופיעה ביצירה אזי היא מופיעה שם, ואם לא, לא יועילו סימוכין חיצוניים. בכדי לדון ביצירה עלינו לפנות אליה, ולא בדרך עקיפה.
חקר הערך קודם לחקר ההיווצרות – לביוגרפיה, הקשר, נסיבות, זמן וכו' של היוצר והיצירה יש ערך כעיסוק היסטורי (חקר ההיווצרות של היצירה), אך ראשית היצירה צריכה להיות מאובחנת כבעלת ערך בפני עצמה.
-בכדי לחקור משהו כמושא אמנות, צריך קודם לזהותו כמושא אמנות.
בעיות:
טענה: כאשר אנו מכנים משהו ביצירה "רגיש" אנו למעשה מתייחסים לאמן כפי שהוא מתבטא ביצירה. בכדי לטעון שהאמן והיצירה הם דברים מובחנים (הנחה ב) עלינו להיות מסוגלים לשאול: "מיהו הרגיש, האמן או היצירה?" ולהיות מסוגלים לענות על כך.
תשובה א (בירדסלי): ביצירה יש "דובר דרמטי", המובחן מהיוצר (והדובר הוא ה"רגיש"). לא תמיד ניתן לזהות את הדובר ביצירה עם היוצר. התנגדות: דובר יכול להיות איטי וחסר-רגישות (כמו ד"ר ווטסון או הילד ב"סיפור המוזר של הכלב בשעת חצות) אך היצירה עצמה רגישה. יוצר רגיש יכול לכתוב יצירה בלתי-רגישה (דרך דובר דרמטי), אך האם ייתכן שיוצר בלתי-רגיש יכתוב יצירה רגישה?
תשובה ב (אלן טורמי): הבעה של עמדות, אופי, רגשות וכו' אינה ייחודית ליצירת אמנות. המבקר צריך להתמקד רק במה שכן ייחודי ליצירת אמנות ומבחין אותה מפעילויות אנושיות אחרות. התנגדות: א. מבקרים רבים כן רואים בהבעת התכונות האישיות כרלוונטית. ב. ליצירה אמנותית מאפיינים רבים השותפים לדברים אחרים, לבטל את כולם משמע לצמצם משמעותית את הדיון האמנותי (אם היינו אוסרים להגיד על ציור את כל מה שניתן להגיד על פרח?)
תשובה ג (מחשבה קונטיננטלית, סטרוקטורליזם ופ.סטרוקטורליזם, פוקו, לוי-שטראוס): להבדיל מן הגישה הדואליסטית (דקארט) של רוח המטילה את מרותה על החומר (מילה היא חסרת משמעות עד שאדם מעניק לה את המשמעות), נטען כי האפשרות לבאר משמעות תלויה בקיומו של מבנה פומבי בין-אישי של שפה (אנו איננו מקנים משמעות לשפה, היא מקנה משמעות לנו). לפיכך אין יישות רוחנית העומדת מאחורי החומר של היצירה וכופה עליו משמעות (האמפטי-דאמפטי), החומר (הטקסט, למשל) עומד בפני עצמו, ולשאלות לגבי היוצר אין נגיעה לשאלות על היצירה.
2.פרשנות וכוונה
טענה: בכדי להבין את פסוק P עלינו לשאול את דוברו למה התכוון.
מענה: אם מילים מקבלות את משמעותן דרך פעילויות רצוניות של אנשים, אזי אי אפשר לבאר משמעויות. איני יכול להגיד כי ב"מלחמה" אני מתכוון בעצם ל"פודינג".
מסקנה: אני אינני מקנה משמעות למילים בהן אני משתמש, אלא עושה שימוש במשמעות פומבית שאינה תלויה בי.
נגזרת: כדי להבין משמעות של טקסט איננו זקוקים למחבר, אלא למילון. כוונה לא תוכל לשנות את אופייה של התבטאות רב-משמעית, אלא רק להמיר את ההתבטאות באחרת שאינה דו-משמעית.
טענה (כנגד הסטרוקטורליזם): גם אם מבני השפה נתונים, בני האדם עדיין מפעילים אותם באופן יצירתי, ואינם רק סבילים בהקניית משמעות על ידי השפה. היחס בין אדם ושפה הוא הדדי ולא חד כיווני.
סארטר: היוצר נוכח ביצירה בבחירות שלו, באיזה צבע להשתמש או האם לדלג בזמן בעלילה.
סיכום:
בירדסלי טוען שבכדי שיתאפשר לבקר טקסט עליו להיות בעל משמעות מוגדרת. הסטרוקטורליזם מקבל זאת אך הפוסט-סטרוקטורליזם טוען שהמשמעות היא אינה קבועה (מנגד ניתן לשאול: כיצד אפשר לבטא את ההנחה הקבועה שמשמעות איננה קבועה, פרדוקס השקרן).
סיכום מורחב: אסתטיקה: סיכום פרק ט' – ביקורת ופרשנות