רקע ומרחב הסיפור
הסיפור “חיזו בטטה” מתרחש בשכונת מעמד־פועלים, בבית קטן שבו אם יחידנית מגדלת את שני בניה: המספר, אדוארד בכינוי “חיזו”, ואחיו הצעיר שמעון (“שימו”). האם עובדת ככובסת ונקיינית במרפאה, קמה מדי יום לפנות בוקר, חוסכת במילים ובביתיות — ומתפקדת כנמל הבית וכמשמעתו. סביבם קהילה יודעת־כול, שממתגת את האם בכינוי הפוגעני “חיזו בטטה”, ומשקפת את מבט החברה על עוני, זרות ובדידות.
הדמויות המרכזיות בחיזו בטטה
האם – שתקנית, חרוצה ונוקשה. מאמינה בכוחם המאגי־מעשי של מזונות: גזר ל“חיזו” כדי לחזק את עיניו, ותפוחי אדמה ל“בטטה” (שמעון) כדי לבנות גוף. היא מגוננת וסגורה, קובעת סדר וכללי חיסכון ברגש ובחומר.
חיזו (אדוארד) – הבן הבכור והמספר. “עיניים” של הבית: רואה, מתעד וזוכר. חלש פיזית אך חד־מבט, נושא תחושת אחריות ושומר־סף על האם ועל האח.
שמעון (שימו) – צעיר, חזק ואנרגטי, מתאמן בריצה וקפיצה. מושך אל העולם שבחוץ, בוחן חיים “נורמליים” יותר, ומגיב בהתמרמרות ובמרד קטן לכללי הבית.
מהלך העלילה
היומיום מסודר: האם עובדת, הבנים מסייעים לה לנקות את המרפאה לפני ביקורות, והשלושה נאחזים בבית כמקלט. לצד זה, בחוץ מתנוססת סטיגמה: שכנים צועקים “חיזו בטטה”. עולמו הפנימי של חיזו מתמלא תמונות של אימו ואחיו, רגעי חיבה זעירים, והרבה בושה—בושה כלפי מבטי הזולת וכלפי חריגות הבית.
שבר נרמז באירועי קטנים: מריבות על ביצים וירקות שמוחבאים מתחת למיטת האם (“קריר יותר שם”), התפרצויות של שמעון, והדבקות של חיזו בסדר. בהדרגה האם מפסיקה לעבוד ונכנסת למעגל של עייפות, כאבים בחזה ונדודי לילה. שגרת החסכנות הופכת דחוסה ומאיימת.
נקודת המפנה
יום אחד האם בורחת בריצה לפרדסים שמאחורי הבית. חיזו ושמעון יוצאים לחפש אותה — רגע נדיר של אחווה ושיתוף־פעולה. הם מוצאים אותה תשושה ומדברת בהבלעה “לא יכולה יותר”. אמבולנס מגיע, החובשים בודקים, ובטפסים נרשמת המילה המאיימת “ניסיון התאבדות”. חיזו חש שמילים וסמכות “לבנות” ניכסו את אמו ממנו — והבית, שהחזיק את שלושתם, נסדק.
ההמשך והסיום הפתוח
שבועות לאחר מכן האם מתאשפזת. הבנים ממשיכים למלא הוראותיה גם בהיעדרה, כאילו לשמר את סדר הבית. חיזו מנסה להעמיד פנים שהכול “כרגיל”, שמעון בודק את גבולות החופש החדש. המכתב על חוב האמבולנס מונח על השולחן — תזכורת חומרית־קרה למחיר הרגשי. הסיפור מסתיים פתוח: השלושה עדיין “בתוך” הבית — אך תבנית חייהם השתנתה. נותרת שאלה: האם ילד “עיניים” וילד “בטטה” יכולים להחליף שמות וזהויות, או שהכינויים שסימנה האם (והחברה) ימשיכו לעצב את גורלם?
נושאים מרכזיים בחיזו בטטה
ראו סיכום מורחב על רעיונות מרכזיים בחיזו בטטה
כינויים וזהות: איך שמות וכינויי גנאי בונים/כולאים דמות?
עוני ובושה חברתית: מבט השכונה ומנגנוני סטיגמה.
משמעת ואהבה: חסכנות ברגש מול חיבוקים רגעיים.
אחאות ואחריות: חיזו כ“עיניים” שומרות; שמעון כמורד המבקש חיים אחרים.
הבית כמבצר וכמלכודת: המרחב שמגן – אך גם סוגר.
ראו גם:
