אמיל דורקהיים הזהיר אותנו כבר בסוף המאה ה־19: כשחברה מאבדת את המסגרת המוסרית שלה – את הנורמות, הערכים והתחושה המשותפת של משמעות – האדם שבתוכה מתחיל להתפרק. הוא קרא לזה אנומיה: מצב של חוסר נורמות, שבו כללי המשחק שמעניקים לחיים יציבות מתמוססים. אם נריץ את הזמן קדימה למאה ה־21, נמצא את המשפיען – אותה דמות שמתקיימת על קו התפר שבין נראות מוחלטת לאי־יציבות מוחלטת – כאחת הדוגמאות החיות לאנומיה של זמננו.
דורקהיים פוגש את האלגוריתם
המשפיענים אינם רק יזמים של עצמם; הם סימפטום חברתי. בעידן שבו ערך ומשמעות נמדדים במדדים, עוקבים ולייקים, הם מגלמים את הפרדוקס המפחיד של ימינו: נוכחות חברתית טוטאלית בצד תחושת ריקנות אישית. עבודתם היא להתקיים באופן ציבורי – כל הזמן, בכל מקום, בפני כולם.
דורקהיים טען שחברה יציבה יוצרת עצמי יציב. אך החברה של המשפיען היא שוק דיגיטלי הנמצא בתנועה מתמדת. טרנדים מתחלפים מדי שעה, האלגוריתם משנה התנהגות מבלי להסביר מדוע, והקהל מתהפך ברגע. אין "אנחנו" קבוע להשתייך אליו – יש רק קהל שצריך לרצות. בתוך עולם כזה, זהות הופכת למותג, והעצמי הופך למוצר שתמיד עומד בפני סכנת פקיעת תוקף.
הסכנות של אינטימיות מתוזמנת
המשפיען מתוגמל על היכולת שלו להיות "מזוהה" ו"אמיתי" – כלומר, על היכולת לשחק חברות. זהו סוג של פגיעוּת מקצועית: וידויים מרגשים, "דיבורים אמיצים" על חרדה או קושי — אך כולם מתוזמנים, מוארים היטב ומוכנים להעלאה. המאמץ להיות כן באופן מתמיד הופך לעבודה רגשית אינסופית, והגבול בין העצמי האותנטי לדמות הציבורית הולך ומיטשטש.
כאן בדיוק האנומיה חודרת פנימה, בתחפושת של חופש. כשאין יותר גבול ברור בין עבודה לחיים, בין פרטי לציבורי, האדם מאבד את עוגני המשמעות שדורקהיים ראה כבסיס לחברה בריאה. ככל שהמשוב מהצופים מכתיב יותר את תחושת הערך, כך העצמי האמיתי הולך ומתאדה – הופך לרוח רפאים מאחורי המספרים והתגובות.
התאבדות והספקטקל
דורקהיים זיהה ב־“התאבדות” שלו סוג של התאבדות אנומית – הנובעת מאי־יציבות חברתית ואובדן מסגרת. גם כיום ניתן לזהות את ההדים לכך: קריסות נפשיות בשידור חי, הודעות פרידה שמועלות לרשתות, ואינספור מקרים של "בּרנ־אאוט" וקריסה מתוקשרת. אלו אינן רק טרגדיות אישיות — הן תסמינים מבניים. חברה שדורשת חשיפה מתמדת אך אינה מציעה קהילה תומכת, מולידה שחיקה נפשית עמוקה.
בעבור המשפיען אין מוסדות מסורתיים שמעניקים תוקף – לא בית ספר, לא מקום עבודה, לא קהילה. יש רק קהל. וזה קהל חמקמק, מפוצל ומנוהל על ידי אלגוריתמים. שבח ביום אחד, לינץ’ ציבורי ביום שאחריו. אהבה פרסונלית יכולה להפוך בן רגע לביקורת אכזרית.דורקהיים האמין שאנחנו נעשים מי שאנחנו דרך האחרים. אבל מה קורה כשה"אחרים" הם אלמונים, ממוספרים, חסרי פנים? כשהערכה עצמית נמדדת בלוח נתונים, והקהילה מתכווצת לסטטיסטיקה של עוקבים — העצמי מתחיל להתפורר.
האם אפשר לשדר סולידריות?
פה ושם צצות התנגדויות: איגודי יוצרים, הפסקות רשת, קמפיינים לבריאות נפשית. אבל כל אלה הם פלסטרים על פצע עמוק בהרבה. המשפיענים אינם בעיה בפני עצמם -מראה. הם חושפים את שבריריותו של העצמי בעידן הכלכלה של תשומת הלב, ואת שבריריות החברה שיצרה אותו. רוחו של דורקהיים מרחפת מעל כל סלפי: בלי משמעות משותפת, בלי טקסים וערכים שמחברים אותנו מעבר לשוק, אנחנו מתפרקים. המשפיען איננו המחלה — הוא החום של התרבות כולה. תרבות שחולה בבדידות, בעייפות, ובהתמכרות למבט של אחרים.
