אחת מהמושגים החשובים והמרכזיים ביותר של התיאוריה הביקורתית של תיאודור אדורנו הוא זה של דיאלקטיקה שלילית, שפורסם בספר בשם זה ב-1966. הרעיון של דיאלקטיקה שלילית מאתגר את המושגים המסורתיים של חשיבה דיאלקטית ומציע פרספקטיבה ייחודית על הקשר בין התבונה והאי-רציונלי.
אדורנו טוען שהדיאלקטיקה המסורתית, שמקורה בפרידריך הגל, המבקשת לסנתז מושגים מנוגדים לכדי שלם חדש, לא מצליחה בסופו של דבר לתפוס את מלוא המורכבות של המציאות. במקום זאת, הוא מציע דיאלקטיקה "שלילית" החובקת סתירה ואת המתח המובנה בין כוחות מנוגדים. לפי אדורנו, שלילת השלילה אינה מספיקה; עלינו גם להכיר ולאמץ את הסתירות הבלתי פתורות שנותרו. כלומר, מטרתה של דיאלקטיקה הוא לא רק להגיע לסינתזה של השלם אלא גם להגיע אל אותן סתירות שאינן ניתנות לפתרון.
יתר על כן, אדורנו טוען שהתבונה עצמה היא תוצר של ההקשר החברתי וההיסטורי שבו היא נוצרת. ככזה, לא ניתן להפריד את ההיגיון מסביבתה התרבותית והפוליטית. המשמעות היא שניסיונות לכפות סיבה "אוניברסלית" החורגת מגבולות היסטוריים ותרבותיים נידונים לכישלון. במקום זאת, אדורנו מציע שעלינו להתעמת עם מגבלות התבונה ולאמץ את ההיבטים האי-רציונליים והלא-רציונליים של החוויה האנושית. הדיאלקטיקה של הרעיונות ושל ההיסטוריה עצמה לעולם אינה שלמה אלא נע דרך חוסרים, פערות, אי-הכרעות ושאלות הנותרות פתוחות.
הדיאלקטיקה השלילית של אדורנו מציעה פרספקטיבה פרובוקטיבית ומאתגרת על הקשר בין התבונה, סתירה וחוויה אנושית. למרות שהוא אינו חף ממבקריו, הספר נותר תרומה משמעותית לתיאוריה הביקורתית וממשיך להשפיע על חוקרים במגוון דיסציפלינות.
