בשנים שלאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית אמנים שחיו באזורים פרוטסטנטים מיעטו לצייר ציורים דתיים שנועדו לתצוגה פומבית, למרות שהיה מאמץ לפתח איקונוגרפיה פרוטסטנטית של סיפורי הדת שתשמש לאיור ספרים. אמני רפורמציה כמו לוקאס קרנאך והולביין יצרו ציורים לכנסיות שהציגו את מנהיגי הרפורמציה בדרכים דומות מאוד לקדושים הקתוליים. אמנות פרוטסטנטית מאוחרת יותר הפנתה עורף לייצוג סצנות תנ"כיות בכנסיות, אם כי עבודות מסוג זה לעיתים המשיכו להיות מוצגות בבתים פרטיים. כמו כן אמנות הרפורמציה דחתה ייצוגים גדולים של המיתולוגיה הקלאסית או ביטויים אחרים של סגנון גבוה בזמן הרנסנס, מה שהוביל ליצירת סגנון שסבב סביב הניסיון להציג במדויק את ההווה: תחילתה של מסורת ציורי הנוף והציורי הסוגה שיפרחו מאוחר יותר בראשית המאה ה-17.
האמן הפלמי פיטר ברויגל הוא דוגמה לאחת ההתפתחויות באמנות הרפורמציה. במרבית ציוריו של ברויגל, גם אם הם מציגים סצנות דתיות, מרבית החלל של היצירה מוקדש לנוף או לחיי איכרים. "חתונה כפרית" (או "חתונת האיכרים") של ברויגל מציג סעודת נישואין פלמית באסם שאינה מתייחסת בשום אופן לכל אירוע היסטורי, דתי או קלאסי ורק מציע הצצה אל תוך חיי היומיום של האיכר הפלמי. אמן נוסף מאותה תקופה, לוקאס ואן-ליידן,ידוע בעיקר בזכות התחריטים שלו כמו "נערת החלב" שמציגה איכרים עם פרות חולבות ואינה מתייחסת לשום היבט דתי.
ברויגל הרבה לצייר ציורי נוף, לרוב נופים חקלאיים כמו למשל עבודתו "קיץ" (מתוך ה"עונות" שלו) שם הוא מראה איכרים קוצרים חיטה בכפר עם כמה פועלים שעוצרים לאכול מתחת לעץ סמוך. סוג זה של ציורי נוף שהיו נקיים מקונוטציות דתיות או קלאסיות הולידו שורה ארוכה של ציירי נוף באמנות הצפון אירופאית.
עם המצאת הדפוס התפתחה באנטוורפן של המאה ה-16 תעשיית חריטים והדפסות מפותחת שאפשרה הפצה רחבה וזולה של דימויים. אמנים רבים שנכללים בתולדות האמנות תחת הזרם של אמנות הרפורמציה סיפקו עבודות רבות לתעשיית הדפוס, ובכללם פיטר ברויגל.
הסגנון האצילי של המנייריזם הצפוני שאפיין חלק מאמנות הרפורמציה במחצית השנייה של המאה ה-16 צוין בתולדות האמנות כנובע מרצונם של מנהיגים דתיים משני צידי הרפורמציה למצוא סגנון אמנותי שידבר אל ליבם של האליטות משני הצדדים. כך למחלוקת התיאולוגית היה אפקט אירוני בסופו של יום בכך שהיא עודדה ייצוגים אמנותיים של מיתולוגיה קלאסית.
ראה גם:
