חברה ופוליטיקה בישראל: צבא ותקשורת

חברה ופוליטיקה בישראל: צבא ותקשורת

מערכות היחסים שבין הצבא והמערכת הפוליטית ובין הצבא והתקשורת בישראל.

מערכת היחסים שבין צבא ותקשרות במדינת ישראל היא מערכת יחסית הדוקה ומורכבת נוכח המרכזיות של הצבא בחברה ובשיח הישראלי.

 צה"ל הוקם על תשתית הפלמ"ח שדגל בסודיות והיה למיתוס של לחימת מעטים מול רבים. בנוסף, הסודיות סביב פעולות הצבא שירתה לחסיון האליטות הפוליטיות .במשך השנים הצנזורה שהוטלה על פרסום נושאים צבאיים נפרצה.

המעורבות של הצבא בחברה הישראלית באה לידי ביטוי פרומלי במוסדות כמו המועצה לביטחון לאומי – גוף אזרחי שיבקר את צה"ל בכדי שלא יהיה לצה"ל מונופול.

נוצר מצב שמצד אחד יש מערכת צבאית שאיננה דמוקרטית (צה"ל) ומצד שני מדינה דמוקרטית! דוגמא לכך היא המנהל האזרחי שקיים בשטחים, אך מי ששולט בפועל זה הצבא.

בכל החברות מלחמות מעצבות את החברה, התרבות. כל מלחמה משנה את התפיסות הפוליטיות וכו', ישראל זו דוג' קיצונית, אך ארה"ב בדוג' של מלחמת ויאטנם מציגה זאת. ישראל כל הזמן באיזה שהיא מלחמה. בדמוקרטיה המלחמה מביאה לקונצנזוס, כשיש פיגוע טרור, מזכירים מלחמות, כולם נהיים חברים של כולם וישנה אחדות, אין עוד אופוזיציה. ההנחה נגזרת מ3 טענות.

המלחמה מעוררת תחושות ודימוים של אחדות גורל. אני מפסיד – אין מדינה. סולידריות זה כלפי זה. תחושת ההפסד גורמת לנו להתאחד, פחד קיומי: עם ישראל וכו'.

יש הזדהות עם הממסד הפולטי: אין אופוזיציה כשיש מלחמה, כשיש אז זה מערער את כל הטענות, והחברה היא פחות צבאית ויותר אזרחית, זה כבר לא מלחמת קיום.

בני אדם שואפים להטמע בחברה, להקצין תוקפנות ובכך להגדיר את הזהות האישית שהכרחית לשפיותם. (חיילים שנלחמים למען המדינה: הקרבה , תוקפנות קיצונית וכו').

זה הביא למושג: גורם תגובה. המלחמה היא הגורם החיצוני המביא לשינויים פנימיים. הצבא עוד מימי הישוב קם בכדי להגן. בתק' זאת משה דיין ולא נינט היו כוכבי הנוער. שיא הפולחן הגיע בששת הימים, בימי כבישת י"ם, סיני וכו'. האופריה לא נמשכה הרבה זמן ומלחמת יום כיפור מפילה את העמדה ה זאת לקרשים.

מלחמת יום כיפור מביאה למשבר בהקשר מעמדו של הצבא בחברה הישראלית, אך לא יוצר את ההאזרחות המוחלטת, למרות המשבר, זה עוד לא הביא לשינוי הזה, אך הוא ממשיך את המגמה של צבא כעליון בצבא. זה יצר תחושת גיוס כללית, אשר להשמידנו תוך כמה שעות, ואז התגייסו יותר, זה מוביל להגברת כוחו של הצבא. הצבא הישראלי הוא החזק במז' התיכון מתוך כך. התגובה השלישית בעיקבות יום כיפור היא ביסוס השליטה על השטחים. התחושה הייתה שעומק אסטרטגי הוא יוביל לעמוק הביטחון, ככה יהיה יותר קשה להעביר את המלחמה לעורף. תורת המלחמה של צהל הייתה שהמלחמה בשאיפה לשטחו של האויב, כמה שיותר שטח אמצע ככה יותר זמן יקח להגיע אלינו. בניית ההתנחלויות היא בעיה שניה, עוד מ68 החלו בהם.

החברה הישראלית כחברה מגוייסת

ישראל נמצאת במקום לא רצוי. כולם הולכים לצבא, הצבא אצלינו בבית. הצבא הוא חלק מהישראליות. הנושא הבטחוני תמיד על סדר היום. פרץ בבחירות העלה את הנושא החברתי, אבל בביטחון הוא לא הבין. כל המפלגות ישרו איתו קו, עד לפיגוע הראשון, אז האג'נדה נפסלה. סדר היום חזר להשלט ע"י הנושאים הבטחוניים.

הנקודה השלישית היא שמכינים אותנו תמיד למלחמה: ביטחון הוא ערך עליון. החברה היא מאוד צבאית. (יש טבלה באתר, עד כמה פוליטיקאים נעזרו בצבא כדי להתקדם בקריירה). ברק, הוציא את אביב נעורים, הרג בסבנה, השם הולך לפניו. הצבא הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטות במדינה (מדיניות וכו'). בכל החלטה המועצה לביטחון לאומי מפקחת. הפינוי מעזה אושר ע"י הדרג הצבאי, אחרת לא היה ניתן להשיג זאת.

למה כן היו שינויים?

זה כבר לא מדינה כשנות ה60, נינט עקפה את הרייטינג של מופז. שלום הגליל היה אמור להמשך יומיים, ותוך יומיים המטרות הושגו. בהתחלה הייתה הרבה מאוד תמיכה. זה המשיך עד 2000. 18 שנות לחימה ונהרגו המוני חילים. בפעם הראשונה ממשלה יוצאת למלחמה והעם לא מאחוריה. בשנת 83 הייתה הפגנת ה400 אלף, נגד המלחמה, נגד שרון (אחרי סברה ושטילה). המיעוט בשם יוסי שריד התחזק במדינה.

פרוייקט נערי רפול

פרט לכך חיל החינוך מגיע לכל מקום בארץ. חיל הרפואה שולח חיילות לשרת בבתי החולים. הצבא הפך עצמו לפחות צבאי ליותר חברתי. פרוייקט נערי רפול (נערי מקא"ם)

ב- 87 פורצת האינתיפאדה הראשונה, צה"ל רודף ילדים וכיוצ"ב. זו הייתה אינתיפאדה של אבנים. צה"ל מתחיל להראות כרע. הרבה אנשים שסבלו את צה"ל בלבנון כשוטרי תנועה, אך בנוגע למצב החדש, היה קשה עוד יותר. כתוצאה קמה התנגדות נמרצת מאוד, גם בקרב היהודים. החזקת השומרון וכו' נתפסה אחרת פתאום, ניסו לחפש פתרונות של פיוס. הצבא עורער בעקבות האינתיפדה, חברה אזרחית אומרת שכך לא מתנהגים.

מבחוץ העולם משתנה: ברה"מ מתמוטטת, החברה בתהליכי גלובליזציה. שנות ה90 המוקדמות מאפשרת כניסת עיתונאות, כבלים ערוץ 2 וכו'. התהליכים בחו"ל משפיעים עלינו. אין צורך בתמיכת ישראל בארה"ב, המלחמה נגמרת, מתחיל בלאגן במכירות ורכישות נשק, השוק משתנה. ב92 נפתחו שידורי הכבלים. בעולם יש תהליך של התאזרחות חברתית, המלחמה הקרה הביאה לכך שאין מלחמה מרכזית, האזרחים הרוסים יכולים להתעסק בתור ללחם ולא בלחימה מול ארה"ב. מאחר ויש הפתחות בעולם, בוש עם אחוזי תמיכה נמוכים בעקבות ירידת העם מהצורך בלחימה.

כבר לא מתעסקים בלחימה כמו שהיה נהוג בעבר. התקשורת משפיעה: היא מעלה נושאים אחרים ולא את הנושאים הצבאים או את הנושאים הצבאים בתחום ההתנגדות להם, באופן כללי, התקשורת הפכה לביקורתית. בקו 300 כשהשב"כ הרג את המחבלים, ואחרי שהורידו את אחד המחבלים חי  וצילמוהו מהאוטובוס ואז הוא מת פתאום. ז"א מישהו הרג אותו. מכאן שהשב"ק שיקר. דברים אלו עלו לסדר היום.

תנועות שלמות עלו למען איזרוח בישאל "פרופיל חדש" ועוד.

לסיכום:

בישראל יש שתי חברות היום, הצבאית והאזרחית. הצבאית אינה דמוקרטית, הן קורות תיגר על הסדר הקיים (הצבאית רוצה יותר כוח לצבא וכ'), שתי החברות הן במחוץ, לחברה הצבאית קל יותר להרגיש כחלק. הצבא מתנגד לאזרחות, האזרחיות מתנגדת לצבא וזה מאזן זה את זה.

הממלכתיות: העקרון לא כל כך חזק כבעבר. הממלכתיות זו התק' הראשונית של המדינה, היה אז כור היתוך מושלם, עד ששסעים התפרצו החוצה.

שתי החברות מנסות לקבוע את עתיד המדינה.  צבאית מול אזרחית. החברה היא באמצע.

חברה ופוליטיקה בישראל