writing is a technology that restructures thought/ ong
ראשית, האם אוריינות – ידיעת קרוא וכתוב, הינה כזו פעולה טבעית וברורה? האם הכתיבה רשאית להיחשב כטכנולוגיה?
ידיעת הקרוא וכתוב היא חיונית. היא נוטה לתבוע לעצמה כוח עליון ע"י תפיסת עצמה כנורמטיבית להתבטאות ומחשבה אנושית. המושג "שאינו יודע קרוא וכתוב" עצמו מרמז על אנשים למעמד נמוך, שנדמים כסוטים, מוגדרים ע"י משהו שהם חסרים בו. מאחר וידיעת קרוא וכתוב נתפסת כנורמטיבית ונורמאלית ללא ספק, הסטייה של שאינם יודעים קרוא וכתוב נוטה להיתפס כחוסר מיומנות מאוד מכאנית. משום שעד היום הפנמנו כה עמוקות את הכתיבה והפכנו אותה לחלק כה עצום בעצמנו אנו מוצאים קושי לקשר בין כתיבה וטכנולוגיה. אך כתיבה היא טכנולוגיה. היא יזמה את מה שהדפוס והאלקטרוניקה רק ממשיכים- ההפחתה הפיזית של צליל דינאמי בחלל חולף, ההפרדה של המילה מההווה החי. טכנולוגיה זו דורשת שימוש בכלים ושאר ציוד כמו מכחול ודיו. הכתיבה אינה פעולה טבעית וברורה ואינה מולדת אלא נרכשת. בניגוד לדיבור בע"פ, כתיבה היא לחלוטין מלאכותית ואין כל דרך לכתוב "בטבעיות". דיבור שבע"פ הוא לחלוטין טבעי שכן כל בן אנוש, שאינו נכה פיזית או פסיכולוגית, לומד לדבר. הכתיבה נלמדת באופן מודע.
מהם ההבדלים בין האדם האוראלי לאדם האורייני? התמקדו בשיטות בהן התרבות האוראלית משמרת ידע ומהן הסכנות בפניהן היא עומדת מרגע שהחלה להתפתח תרבות הכתב?
צליל מול סימן
מבחינה תפקודית אנשים שיודעים קרוא וכתוב אינם רק בני אנוש חושבים ומדברים אלא בני אנוש החושבים ודוברים בכתב יד. אם אדם יודע קרוא וכתוב מתבקש לחשוב על המילים "אף על פי כן" הוא ידמיין את האותיות של המילים,אולי במעורפל, אך באופן בלתי נמנע-כתובות או מודפסות. אם תבקש ממנו לחשוב על המילים שתי דקות מבלי להכניס אותם לדמיונו, הוא לא יצליח. לעומת זו,לאדם מרקע בע"פ מוחלט כמובן לא תהיה בעיה לחשוב רק על המילים האמיתיות,כרצף של צלילים, א-ף ע-ל פ-י כ-ן, מפני שהמילים-כרצף של צלילים- אינן יכולות להיות נוכחות בבת אחת, כפי שמילים כתובות יכולות. צליל קיים רק כאשר הוא חדל להתקיים ושמענו אותו- המילים הכתובות מתקיימות לעד וניתן לחזור אליהן כאוות נפשנו בניגוד לצליל שנעלם.
שימור בזיכרון מול תיעוד שבכתב
יודעי קרוא וכתוב רוצים מילים ומחשבות ממוסמרים– למרות שזה קשה "למסמר" אירוע. שכל המאומן בתרבות שבע"פ לא מרגיש את מצוקת היודע קרוא וכתוב: הוא יכול לפעול עם מיומנות חדה בעולם של צלילים, אירועים, היעלמויות. באופן בסיסי, בפעולות השכליות הוא משתמש בפתגמים ובשאר ביטויים שגורים או כינויים כדי להגדיר דבר למשל הלוחם "האמיץ". תרבות שבע"פ שומרת את מחשבתה קרוב לעולם החיים האנושיים, מאנישה חפצים ועניינים ואוגרת מידע בסיפורים. קטגוריות אינן יציבות מבחינת הזיכרון. סיפורים ניתן לזכור.
אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב חייבים בחזרה מתמדת של הידע החולף שהדורות עמלו קשות לאגור. כל אחד חייב לחזור ולשנן את האמיתות שירש מאבותיו. אחרת אמיתות אלו תברחנה, והתרבות תחזור למשבצת הראשונה, היכן שהתחילה לפני קיבלו האבות את האמיתות מאבותיהם. כל מחשבה היא במידה מסוימת מנתחת אך התרבות בע"פ עושה זאת במידה. עיקר האנרגיה ניתן לשמירה על הידע הנתון. תרבות שבע"פ היא יותר שמרנית, היא נוטה לאחוז בדברים יחדיו, לא לנתח אותם,אלא לשמור את הידע מגובש. התיעוד בכתב מסייע לשמירה על זיכרון קולקטיבי ולא על זיכרון אישי תלוי האנשה ומישמוע….
אילו סכנות יש לתרבות האוראלית כאשר תרבות הכתב משתלטת? מהם 14 הסעיפים שעוסקים בחלוקה שיצר הכתב?
הכתיבה משפיעה על מבנים שכליים וחברתיים.למשל, ידיעת קרוא וכתוב משפיעה על שיווק ויצור, חיי דת ומשפחה, אמצעי תחבורה וכו. אפילו שיחות שבין אדם לחברו של יודעי קרוא וכתוב הם שונות.לכן בכל חברה וחברה שבה הופנמה הכתיבה השתנה כמעט כל דבר במבנים השכליים והחברתיים שלה.
אחת ההשפעות המוכללות ביותר של כתיבה זוהי ההפרדה וההרחקה:
1.הכתיבה מפרידה את הידוע מהיודע. היא מקדמת "אובייקטיביות". כל מערכת כתיבה עושה זאת אך הא"ב יותר מכל מאחר והוא מפרק את הצלילים לשווי ערך חלליים. נתינת שמות בע"פ לבדה (כמו "עץ") לא יכולה להשיג את החדשנות שהובאה ע"י כתיבה, שהיא מנגנון מסיר זמן כמו גם מוציא מכלל הקשר חיצוני. הכתיבה מפרידה בין הזהות של האדם שכתב את הדברים, לבין הטקסט הכתוב ובכך משיגה מעין עליונות אינטלקטואלית ע"י מתן גישה לאובייקטיביות. הטקסט הפיזי הכתוב אינו "ידע" כיון שידע יכול להתקיים רק בסובייקט יודע. ידע אינו חפץ- לא ניתן להעביר אותו וכתב- כן.
2.כתיבה מפרידה פירוש מנתונים. כלומר,כאשר אנשי התרבות שבע"פ יתבקשו לחזור על מה שהם אמרו, הם יתנו פירוש של מה שהם אמרו במקור,ויחשבו שזה בדיוק מה שהם אמרו בפעם הראשונה. יש להם קושי לתפוס מה שיודעי קרוא וכתוב מתכוונים. בחזרה מילה במילה מטקסט הטקסט הוא נתון ויזואלי, פיסת מידע, מופרדת מכל אומר שומע או קורא.
3.כתיבה מרחיקה את המילה מהצליל ומעבירה אותו אל החלל הויזואלי. הרחקה זו אינה מוחלטת כיון שכל קריאה של טקסט מהווה שחזור, ישירות או בעקיפין, לצליל.
4.כתיבה מרחיקה את המקור (הדובר) מן המקבל (השומע). הם לא נמצאים באותו זמן וחלל.
5.כתיבה מרחיקה את המילה ממישור הקיום. מילים, במצבן המדובר, תמיד הן חלק מהקשר של משהו שהוא לא-מילולי, כגון יחסים אישיים וחפצים. ההקשר המיידי של מילים מדוברות הוא פשוט מילים אחרות.
6. הכתיבה אוכפת דיוק מילולי מסוג שאינו אפשרי בתרבויות שבע"פ. בתרבות בע"פ אמירות מקבלות דיוק גדול יותר ע"י יסודות לא מילוליים, היוצרים תשתית לאמירה שבע"פ, נותנים לה משמעות מלאה יותר, מצבית יותר. בטקסט, ההקשר השלם המיידי של כל מילה הוא רק מילים אחרות. תרבויות שבע"פ מציגות את משמעות המילה ע"י השימוש בה ולא ע"י מילים אחרות.
7.כתיבה מפרידה עבר מהווה. תרבויות שבע"פ נוטות להשתמש הרבה בעבר כדי להסביר את ההווה, ובכך מאחדות עבר עם ההווה.
8.כתיבה מפרידה "ניהול",אזרחי, דתי ומסחרי מסוגים אחרים של פעילויות חברתיות. בתרבויות שבע"פ המנהיג היה מתקשר עם הציבור רק בדיבור ולא ע"י פרסומים של הוראות בכתיבה.
9.כתיבה מאפשרת להפריד לוגיקה (מבנה מחשבה של שיח) מרטוריקה (שיח המשפיע חברתית)
10.כתיבה מפרידה בין למידה אקדמאית מחוכמה מולדת. היא מאפשרת להעביר מבני מחשבה מאורגנים משימושם האמיתי בחיים או משילובם בעולם החיים האנושיים. כלומר, היא מוציאה אותם מעולם המעשה,לעולם הידיעה.
11.כתיבה יכולה לחלק את החברה ע"י הצמחת סוג מיוחד של דו-לשוניות: שפה "גבוהה" שנשלטת במלואה ע"י כתיבה (כמו הלטינית) ובין שפות "נמוכות" שנשלטות ע"י דיבור ללא כתיבה.
12.כתיבה מבדילה בין ניבים כתובים, עליהן משתלטת הכתיבה ומעלה אותן לכדי שפות לאומיות, לעומת הניב השגור והמדובר בפי כל שהוא בסדר גודל נמוך יותר מהכתוב.
13.כתיבה מרחיקה ביתר ודאות ויעילות כשהיא הופכת ליותר מופשטת (חסרת כל קשר למציאות). כלומר,היא מרוחקת מעולם הצליל לתוך חלל עולם הראייה.
14.הכתיבה מפרידה בין ישות לזמן, וזוהי ההשפעה המרשימה ביותר בהיסטוריה של המחשבה. למה שאנו קוראים פילוסופיה שדורש חשיבה מדעית נרחבת, לא ייתכן ללא הכתיבה,מפני שחשיבה מסבירה ומפורטת תלויה בכתיבה ובפעולות חזרה על מספר צעדים.
מהן טענותיו של אפלטון בגנות הכתיבה ומהו החיסרון העיקרי של דבריו?
1 הכתיבה מעמידה פנים כמבססת מחוץ לשכל מה שבמציאות יכול להיות רק בשכל. כתיבה היא פשוט דבר, משהו שיש לנצלו, משהו לא אנושי, מלאכותי, תוצר.
2 טקסט כתוב ביסודו לא מגיב. אם תבקש מאדם להסביר את הצהרתו תקבל לפחות ניסיון להסביר, אם תשאל טקסט לא תקבל אלא את אותו הדבר, לעיתים מילים מטופשות שהעלו את שאלתך מלכתחילה. אם ספר מצהיר שקר, עשרת אלפי הפרכות מודפסות לא יעשו דבר לטקס הכתוב. השקר הוא שם לנצח.
3 כתיבה הורסת את הזיכרון. אלו שמשתמשים בכתיבה הופכים לשכחנים ומסתמכים על מקור חיצוני למה שחסר להם במקורות הפנימיים. כתיבה מחלישה את השכל.
4 כתיבה אינה יכולה להגן על עצמה כפי שהמילה המדוברת הטבעית יכולה. דיבור ומחשבה אמיתיים תמיד קיימים בהקשר של מאבק (סוקרטס ואפלטון ראו כל דבר במונחים של מאבק בין-אישי, בגלל המנטאליות הפולמוסית שלהם). כתיבה היא סבילה, מחוצה לו, בעולם טבעי, לא רגיל.
חולשה אחת בעמדתו של אפלטון היא שהוא מעלה טענות כנגד הכתיבה דרך הכתיבה.החוק הפועל כאן הוא שברגע שמילה עוברת טכנוגליזציה-כלומר לכתיבה, אין כל דרך יעילה לבקר את התנאים שלה ללא עזרת הטכנולוגיה אותה אתה מבקר. כמו כן, המחשבה הפילוסופית הניתוחית של אפלטון,כולל ניתוחו את ההשפעות של הכתיבה, נתאפשרה לו רק בגלל ההשפעה שהייתה לכתיבה על תהליכים שכליים. אנשים שאינם יודעי קרוא וכתוב, אינם מסוגלים לקו הניתוח המתמשך והנמרץ שניחן בו אפלטון. אפלטון אפילו בדיבורו השתמש בצורות מחשבה שנולדו ע"י כתיבה.
מהו הקשר בין הכתיבה, הדפוס והמחשב? מדוע מילה אשר נכתבת נחשבת למילה "מתה"?
הכתיבה, הכה מובנת מאליה, יזמה את מה שהדפוס והמחשב רק ממשיכים, ההפחתה הפיזית של צליל דינאמי בחלל חולף, ההפרדה של המילה מהווה החי. מרגע שצומצמו לחלל, מילים קופאות ובמובן מסוים מתות. קיים פרדוקס בין "המוות" של טקסט מודפס/ כתוב, הסרתו מעולם החיים האנושיים, הקיבעון הוויזואלי שלו ובין "חזרתו לחיים" אינסוף פעמים ע"י מספר אינסופי של קוראים חיים. המילה הכתובה, עם כל הקיבעון שלה, אינה אומרת דבר. עבור טקסט שיהיה מובן ויעביר מסר, הוא חייב להיות מומר לצליל (גם הדמיון). כל ביטוי מילולי בין אם כתוב, מודפס, או במחשב, קשור לעד לצליל. דפוס ואלקטרוניקה ממשיכים את דרכו של הכתב ומפרידים באופן יותר מרשים מאשר הכתיבה בין היודע לידוע. המחשב הוא המפריד באופן המוחלט ביותר בין הידוע ליודע יותר מאשר כתיבה או דפוס. גם בתוך ההיסטוריה של עצמו המחשב הדיגיטאלי מפריד יותר (כי הוא במהותו יותר אנליטי- מפריד) מאשר המחשב האנלוגי.
