מקס וובר הרבה לעסוק בדת ובהיסטוריה של הדתות, בין היתר בספרו החשוב, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם וכן בכתיבה אודות קונפוציאניזם, טאואיזם, הינדואיזם ובודהיזם.
גם היהדות העסיקה את וובר רבות, והוא אף תכנן ללמוד גמרא כדי לחקור את מקורותיה. ספרו של וובר "היהדות הקדומה" (1917) מוקדש לניתוח צורות יהדות מוקדמות, אך היקף הבעיות הנדונות בה הוא רחב ונוגע לניסיון של וובר לפרש את ההבדלים העיקריים בין הדתות במזרח ובמערב. וובר הנגיד את הסגפנות של העולם הפנימי שהתפתחה בנצרות המערבית, המאפשרת השתתפות בעבודה ארצית, עם התבוננות מיסטית האופיינית לאמונות המזרח. וובר סבר כי כמה מאפיינים של הנצרות לא אפשרו לחסידים שלה להשלים עם חסרונותיה של המציאות, ודחפו אותם להשתלט על העולם ולשנות אותו. הוא מצא את מקורה של צורת מחשבה זו בנבואה יהודית עתיקה.
וובר מנסה להסביר את "שילוב הנסיבות", שלדבריו הפך את צורות הדתיות המערביות והמזרחיות שונות במהותן. הבדלים אלה בולטים במיוחד כאשר משווים בין הסגפנות החילונית של הנצרות המערבית לבין ההתבוננות המיסטית שהתפתחה בהודו. וובר מבחין, בין היתר, בנטייה של הנצרות לכבוש ולשנות את העולם ולא לפנות לחסרונות שלה כדי לתקן אותם. מאפיין יסודי זה של הנצרות מעוגן בנבואת היהדות הקדומה.
וובר מתחיל את המונוגרפיה שלו בכתיבה שהיהודים נחשבו, מבחינה היסטורית, ל"עם פאריה", כלומר עם מנודים במסע תמידי. הוא מנתח במיוחד את ברית, כלומר את הברית שכרת אלוהים עם עם התורה ואת הופעתו של שיח שהוא מכנה "נבואת אבדון". וובר מנתח גם את הקשרים בין הפרוטסטנטים הפוריטנים ליהדות העתיקה.
