תולדות האמנות: הפיסול היווני – התקופה ההלניסטית

פיסול יווני בתקופה ההלניסטית (מאה 3 לפני הספירה- 30 לפני הספירה).

Pythokritos of Rhodes,

Nike of Samothrace,

c. 200-190 B.C.,

קלאסיקה הלניסטית. מייצג בצורה מושלמת. הטוב מסוגו

הפסל של ניקה – אלת הניצחון (ברומא – ויקטורי)

– מטרת הפסל הייתה הכרזת נצחונם של היוונים. לא ברור באיזה קרב, רק ידוע שהתקיים. זוהי הכרזה בקול תרועה רמה על נצחונם

– הידיים והראש של האלה לא שרדו. היא נוחתת על חרטומה של הספינה, כאשר רגל אחת בלבד עומדת על החרטום והכנפיים פרושות

– היא הייתה אמורה להחזיק בידיה את זר הניצחון או את החצוצרה שבה היא תוקעת את תרועת הניצחון!

– צילום בעקבות הפסל – תוואי גופה מודגש, יש עוצמה בגוף, הבגד נצמד לגוף, התנועה שלה עומדת מול תנועת הרוח הבלתי נראית. התאורה הופכת את הפסל ליותר אטרקטיבי

מהטיית הצוואר ניתן להבין שהראש היה מוטה ימינה.

ביטויים מאוחרים שבאים לידי ביטוי על סמך הפסל:

1) ניקה מעופפת, כאילו נוחתת מהשמיים. יש ייצוג של המאה ה-19 בתור מושג שמסמל ניצחון. הפסל מסמל את הפיכת של איטליה למדינה ריבונית – סמל פוליטי.

2) תקשורת חזותית – בין התמונה של הפסל לסמל של NIKE – ה-V של נייק מסמל  ניצחון כמו ויקטורי.. לדוגמא: פרסומת של נייק – הבחורה מרחפת מעל העיר. המקור הלניסטי. התוצר קלאסי

שימו לב כיצד משתמשים בתוצר הקלאסי שכבר הכרנו קודם- בכדי להעצים ניצחון בקרב- דבר שאופייני לתקופה ההלניסטית בה ישנה גאווה גדולה של העם היווני.

Agesander, Athenodorus

and Polydorus of Rhodes – The Lacoon Group,

1st. c. B.C.

קבוצת לרקון ובניו – נמצא במוזיאון הותיקן ברומא

שיא של רגש, סבל, אימה, תוך כדי שיא של תנועה בשלוש דמויות. התנועה מתוארת כתהליך של סיפור שאפשר לקרוא משלוש תנועות ברצף כאילו מדובר הפריימים שונים. בפריים בודד מקבלים שלוש דמויות בשלוש מצבים בעלילה לפי הסדר

גבר מצד ימין – נמצא במצב של "לפני". הגבר האמצעי נמצא בשיא ההתרחשות. הגבר השמאלי נמצא במצב של "אחרי".

– הנחש גם מכיש וגם חונק. רואים את ההתרחשות, השלב שבו נגזר על לרקון ובניו – בהכשת הנחש. לא ברור אם הנחש הוא חנק או צפע (סיפור מיתולוגי מרגש)…

– לרקון מנסה ביד אחת לסלק את הנחש העומד להכישו והיד השנייה במותן. מאידך, רואים את העיניים והשרירים שלא יכולים יותרסובל ונלחם בו זמנית.

הילד הימני מבין שקורה משהו לאבא שלו ולא שם לב שזה קורה גם לו. הילד משמאל מוחזק על ידי הנחשים. הוא ייפול אם ישחררו אותו.

והנה מעבר משמעותי נוסף שראינו בפסל של לארקון ונראה יותר לכיוון סוף התקופה ההלניסטית יוונית- חיזוק הפרופורציות המציאותיות בעיקר בתחום הצעיר מול מבוגר. וכמו כן בהעצמת הרגש שמקרינים הפסלים- סימן להזדהות של הצופה אל הפסל ואל סיפורו- מדגיש את הפרט בניגוד לתקופות הקודמות- גם הפסל- וגם הצופה בו!

תולדות האמנות

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: