"יגון" מאת אנטון צ'כוב הוא סיפורו של יונה העגלון שהגיע אל העיר הגדולה מהכפר לאחר שבנו מת. הוא מנסה למצוא אדם, לו יוכל לספר על מות הבן ובכל להקל מעט על יגונו. הסובבים אותו מרוכזים בעצמם ואינם קשובים לצרתו. לאחר תאור כללי בפתיחה באשר למקום ולזמן בהם מתרחשת העלילה, נפתחת סדרה של מפגשים בין יונה לבין אנשים שונים שבפניהם הוא מנסה לשפוך את לבו.
תקציר עלילת הסיפור "יגון"
יגון – תמונה ראשונה: יונה ואיש הצבא
יונה שומר בתוכו מצוקה חזקה. איש צבא עולה לכרכרה. יונה המבולבל מנסה לקשור שיחה עם איש הצבא הנוהג בו בגסות-רוח ובזלזול. יונה כמעט ודורס מישהו. מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה שנית לפתוח בשיחה עם איש הצבא, הוא מגלה כי זה עצם את עיניו ונרדם.
תמונה שנייה: יונה והשיכורים
שלושה בחורים שיכורים מנסים לנצל את יונה להסעה בסכום מגוחך. יונה מסכים ובלבד שישיג קרבה אנושית ומעט הקשבה. בדרך השלושה לועגים לו, מקללים אותו, מאיצים בו לנסוע ואף מכים בעורפו. יונה מוכן לסבול את יחסם המעליב ואף מנסה להשתתף בצחוק שלהם. הוא מנסה לספר להם על מות בנו, אך הם לועגים לו ואינם מקשיבים. בולט במיוחד יחסו של הגוץ הגיבן ליונה. כמי שמצוי בתחתית הסולם החברתי ונאלץ לעמוד במהלך הנסיעה לאחר שחבריו הגבוהים והחזקים ממנו דחו אותו – הוא מתגלה כדמות אטומה ובלתי רגישה. זהו אבסורד מכיוון שדווקא הוא, שאמור להיות רגיש וקשוב יותר ליונה, לא רגיש לבעיה האנושית שלו ונוהג בו בזלזול מופגן במיוחד ואף באלימות של ממש.
תמונה שלישית: יונה והחצרן
יונה רואה בצד הדרך חצרן ומנסה לפתוח איתו בשיחה על-ידי השאלה "מה השעה?" היוזמה של יונה נתקלת בחומת אטימות בצורה. החצרן נוזף ומזרז אותו לנסוע מהמקום.
תמונה רביעית: יונה והעגלון הצעיר בפונדק
יונה מגיע לפונדק, מקום בו מתקבצים עגלונים רבים כמותו למנוחת הלילה. הוא חושב על כך שלא הרוויח די כסף על-מנת להאכיל את סוסתו. הוא פוגש בפונדק עגלון צעיר שבדיוק התעורר משנתו כדי לשתות. יונה מנסה לספר לו על מות בנו, אך העגלון הצעיר מכסה מיד את פניו וחוזר לישון. ניסיון השיחה הכושל עם העגלון הצמא למים מסמלת את הניסיון לקשר ושוב האטימות עמה מתמודד יונה. כשם שהעגלון הצעיר צמא למים, כך צמא יונה לקשר על מנת לפרוק את יגונו.
יגון – תמונה חמישית: יונה והסוסה
כאבו של יונה גדול מנשוא. הוא לא יכול להרהר לבדו בבנו, לכן מבקש לדבר אל סוסתו. הוא פורק את עומס יגונו. ניכר ביונה שהוא מבין שאין הסוסה מהווה שותפה הולמת לשיח עמו, על כן הוא "מתרגם" את כאבו לשפת עולמה שלה. הוא מבקש ממנה שתדמיין איך היתה מרגישה לו הסייח שלה היה מת. הסוסה מגלה סימני תגובה אנושיים: עיניה בורקות, היא נושפת על ידיו, נראה שהיא מקשיבה, תוך לעיסת קש. מבחינתו של יונה, היא יכולה להזדהות ולהבין את המועקה שלו.