לקראת חינוך רב-תרבותי בישראל \ יצחק קשת – סיכום

מדינת ישראל חתרה מהקמתה להפוך למדינת לאום ככל האפשר, ומשום כך גם העדיפה אחידות על פני רבגוניות תרבותית. זה בא לידי ביטוי בראש ובראשונה דרך השפה העברית, שדרכה עוצבו התרבות, החינוך והזהות, אך מי שהתקשה לדבר אותה נותר בשוליים. מתחילת המאה ה-20 המסרים בחינוך העברי כיוונו לרעיון הלאום העברי תוך יצירת זהות חדשה אצל הלומדים, וכך נופצו זהויות העולים והמהגרים לדורותיהם, על חשבון דמויות מופת כמו הצנחן והחלוץ.

בפועל, הניסיון לייצר "מרכז" אחיד דווקא הדגיש את השוליים והרחיב את הפערים ביניהם. מערכת החינוך נכשלת לאורך שנים בהגשמת הרפורמות, ובינתיים החינוך הממלכתי-דתי מתעצם וכמוהו מעיין החינוך התורני, בעוד החינוך הממלכתי כללי מצטמצם. יותר ויותר מתברר שהמכנה המשותף מצומצם, והסקטורים מתבצרים כל אחד בדרכו ומפתחים זהות ייחודית, על בסיס תרבות אך גם על בסיס פערים כלכליים משמעותיים המשתקפים למשל באחוז הזכאות לבגרות. מערכת החינוך הופכת ל"קהילה מדומיינת" – היא חושבת שהיא מאוחדת אך זה לא המצב בפועל.

כיוון שהפוליטיקה ובפרט זו שבמשרד החינוך אינה מסוגלת לדאוג באופן שוויוני לצורכי החינוך המגוונים של הציבור, יש לייצר פדרציה שתשקף את כלל סוגי הציבור המקבלים שירות ממערכת החינוך במדינה, והיא אשר תעצב את מדיניות החינוך, בגיבוי חקיקה של משרד החינוך. ההצעה כוללת ביזור סמכויות משרד החינוך בין זרמי החינוך האוטונומיים במקביל לחקיקה שתבטיח עוגן תרבותי משותף והקצאת משאבים שוויונית לכולם, כדי להימנע מתהפוכות פוליטיות המביאות בעיקר לקיפוח ולתוצאות לא רצויות. ביזור זה ייתן לגיטימציה לפעולה חינוכית במבנים התרבותיים-חברתיים הקיימים היום: הממלכתי, הממלכתי-דתי, החינוך החרדי והחינוך הערבי, תוך זיקה ביניהם.

רעיון זה יממש את עיקרון הרב-תרבותיות, ע"י כך שכל קבוצה תחנך את ילדיה לפי בחירתה, אך במקביל תעביר נכסי תרבות וידע משותפים, ותתחייב לא לשלול את הזרמים האחרים. הוא יתמוך ברעיון הניטרליות, לפיו המדינה לא קובעת את הזהות של התלמידים או את ההיררכיה בין תחומי הידע; ולבסוף, המדינה משנה את האוריינטציה שלה משליטה במערכת החינוך לתפיסת שירות לתלמידים.

כלל קבוצות החינוך ונציגות של המדינה ידונו באופן דמוקרטי על כל הנושאים, ישתפו פעולה ויגיעו להסכמות. מבנה זה של פדרציית חינוך ישקף שלוש פרספקטיביות חשובות כיום:

  • קרבת מקבלי ההחלטות לשטח – קבוצות החינוך יוכלו להשתמש ביוזמות מקומיות שמגיעות מהשטח, וכך המרחק בין מקבלי ההחלטות (הפדרציה) לשטח (תלמידים, מורים והורים) מתקצר.
  • מצב הצבירה של הידע – בעולם הגלובלי, הידע עובר ממבנה היררכי למבנה אופקי. כך אכן תיווצר יחסיות בתחומי הידע בכל אחת מקבוצות החינוך, אך הן עדיין יעבירו חלק של תכנים מוסכמים.
  • צמצום דמותה של המדינה – צורכי האזרח ושירותו עומדים בראש מעייניה של מדינת הרווחה, האחראית לשירותים בסיסיים של האזרח, ובפרט חינוך.

באזור שנות ה-80 עלתה תוכנית של "בחירת הורים" כמסר ליברלי שטוען שרק ההורים יודעים איזה בית ספר טוב לילדם (ולא הרשות המרכזית), אך אידיאל ניאו-ליברלי זה העמיק את הפערים – העשירים שיפרו את בתי הספר שלהם ואילו העניים נשארו בבתי הספר העניים. לעומת זאת, "קבוצות החינוך" יאפשרו בחירה בין שירותי חינוך שוויוניים מעוגנים בחוק המכוונים לזהויות תרבותיות שונות ומשקפים תפיסות שונות.

 

חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים

סיכומי מאמרים בחינוך

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: