חינוך בתנועת ההשכלה ואצל רוסו – סיכום

תנועת ההשכלה שצמחה במאה ה-18 הטיפה לטיפוח עצמאות היחיד והערכה ביקורתית של הנורמות בחברה. במקום החינוך הדתי ששלט בתרבות האירופית מאז המאה הרביעית לספירה, תנועת ההשכלה הציגה את טובת היחיד והחברה כמטרות עיקריות, והאמינה שבאמצעות החינוך ניתן ליצור עולם טוב יותר.

תנועת ההשכלה הייתה חלוצה בהכרה בילדות כתקופה ייחודית בהתפתחות האדם. את המהפכה הקיצונית ביותר חולל ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778), שתרם רבות למהפכה הצרפתית ולהתפתחות

הלאומיות והסוציאליזם. את חותמו על הפילוסופיה של החינוך הטביע בעיקר באמצעות הספר אמיל שפורסם ב-1762, ובו הטיף לחינוך אדם טבעי שבו הלמידה תתבצע מתוך ניסיון יומיומי והסתכלות בטבע ולא מתוך ספרים. כמו כן סבר שיש לתת לילד להתנהג בטבעיות ולהעניש אותו רק בעונשים טבעיים, קרי שיישא בתוצאות השליליות של מעשיו.

עיקרי תורתו של רוסו:

• בגיל הינקות יש למסור את הילד למחנך שימלא את מקום האב הטרוד, והאם תיניק.
• בגילים 4-12 יש לפתח את החושים שבאמצעותם קולט הילד את העולם, וללמוד מניסיון.
• בגילאי 13-15 מופיע השיקול השכלי כחוש השישי, והוא מאפשר לנער להשתמש בחמשת החושים וללמוד מתוך סקרנות ותענוג ודרך דוגמאות על יסודות של טבע, גיאוגרפיה, כימיה וכו'. היסטוריה, עם זאת, הציגה בעיניו את האנושות בקלקלתה ולכן נאסרה.
• בגילאי 16-18 יש ללמוד תחומי דעת שונים ועקרונות מוסר בלימוד עיוני.

לרוסו הייתה גם עמדה מיוחדת כלפי נשים, שעיצבה את תפיסתן בתקופת ההשכלה ובתקופה המודרנית. הוא ראה את האישה חלשה וסבילה מטבעה, ותפקידה הוא למצוא חן בעיני הגבר ולהיות אימא טובה. כמו כן, האישה בראייתו "משלימה" את הגבר. הוא חשש מהשכלה יתרה של נשים, ולדעתו עליהן ללמוד רק דברים מסוימים. עמדותיו השפיעו מאוד, גם על נשים משכילות בעצמן.

סיכום הבא: פסטאלוצי, הרבארט, פרובל ומונטסורי

חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים