מישל פוקו היה פילוסוף והיה תלמיד של אלתוסר, יש גם המשכיות בין הפרוייקט של אלתוסר ופוקו. אלתוסר דיבר על תורת האידיאולוגיה, המדברת על איך סובייקטים מיוצרים. פוקו קורא לאותו הדבר "תהליכי אובייקטיפיקציה". פוקו מגדיר אובייקטיפיקציה – התייחסות לבני אדם כאובייקטים הרואים את עצמם כסובייקטים – הם חושבים שהם עושים דברים מתוך צורך פנימי, כלומר חשים שהם סובייקטים ועושים דברים מרצונם שלהם.
אלתוסר מדבר גם על אינטרפלציות (פניות), כשאצל פוקו הרעיון המקביל הוא רעיון השיח – כיצד אנשים מדברים זה עם זה ומנהלים שיח מסויים. שיח זה, פרקטיקת הדיבור, מבנה את האדם. כל שיח מכיל מונחים שונים שהאדם מתאים את עצמו כדי להשתמש בהם. פוקו מדבר על "הכוחות הפסטורליים של המדינה" והוא מבקר כמו אלתוסר, בצורה רדיקלית את המדינה והחברה.
השוני בין השניים הוא בכך שפוקו נוטש את המרקסיזם. המדינה אצל פוקו לא נתפסת כמנגנון המשרת קבוצה מסויימת המושכת בחוטים ושולטים במדינה. הוא מעלה תפיסה של החברה כשדות של כוח, כמו בורדייה. הוא תופס יחסים בין בני אדם כיחסי כוח. התכלית של המחקר היא לסווג את הכוח ולחקור את האפקטים שלו. יש היגיון בהתפתחות ההיסטורית – היא אינה משתנה סתם, אלא יש לה היגיון פנימי ויש בה שלבים ברורים. ההיסטוריה אינה רציפה, ונבנית קטעים-קטעים, כאשר כל קטע נקרא "אפיסטמה". יש שינויים גדולים בהיסטוריה והחלפות של משטרי-ידע, ואין תיאוריה כללית על מהלך ההיסטוריה האנושית. מה שכן רציף בהיסטוריה הוא הדרכים בהן אנשים מפעילים כוח זה על זה – ככל שהולכים לאחור אמצעי הכוח היו אלימים יותר, וככל שמתקדמים בהיסטוריה יש שכלול הולך וגובר של האמצעים ומתחילים לשלוט על בני אדם באמצעים אחרים, החודרים אל נפשו ומביאים אותו לשלוט בעצמו בשם זה ששולט בו. המצפון שלנו, למשל, מונע מאיתנו לעשות עבירות.
מישל פוקו לא חוקר את הכוח, אלא את הסובייקט ואת תהליך הפיכתו לכזה. האדם מעוצב ע"י פרקטיקות – פעולות שחוזרות על עצמן, פעולות שגרתיות, בהן אנשים הופכים לאובייקטים החושבים את עצמם לסובייקטים. הוא חקר 3 אופני אובייקטיפיקציה: מדעי האנוש, "פרקטיקות מפרידות", וטכנולוגיות של העצמי.
מדעי האנוש היו כלכלה, פסיכולוגיה, בלשנות ומשם עבר לפרקטיקות המפרידות – ישנ פרקטיקות מקצועיות שמפרידות בין אדם לאדם,כמו הרפואה – היא מפרידה בין מי שהיא מגדירה כחולה לבין מי שהיא מגדירה כבריא. היא עושה זאת באמצעות הפרדה פיזית בין בני אדם (הפרדה בין חולים לבריאים ואפילו בין סוגים שונים של חולים. במשפטים פושע מופרד מהאוכלוסייה ומושם במעצר). ישנן גם פרקטיקות המפרידות את האדם מעצמו – טוענים שאדם כלשהו הוא סכיזופרן – מגדירות את האדם מחדש. בתחום זה הוא חקר קרימינולוגיה, פסיכיאטריה. בשלב השלישי הוא חקר את הטכנולוגיות של העצמי – זוהי תופעה יחסית חדשה בהיסטוריה האנושית. השליטה המופעלת על בני האדם אינה מופעלת דרך בעלי שררה או מומחים, אלא מי שמפעיל את הכוח הוא האדם בעצמו. כאשר מישהו עושה דיאטה, הוא עצמו מכניס את עצמו למשטר אכילה מסויים, אין גורם חיצוני המכריח אותו לאכול בצורה מסויימת. השיטות לעשות זאת ולשלוט בעצמי הן "טכנולוגיות", ובהן הוא התעניין במיוחד.
טכניקות אלו באות לידי ביטוי בתקופה בה החברה נשלטת בידי מומחים – מומחים לדיאטות, לעבודה בחדר-כושר, לעריכת מסיבות – משטר של כוח-ידע. אנו באים לבקש את עזרתם של אותם אנשים כדי להעביר את עצמנו את אותם משטרים שישנו אותנו בדרך הרצויה. אותם מומחים בעצם מוכרים טכנולוגיות לשליטה עצמית.
פוקו טען שצריך להפסיק לחקור את הנושאים שהפילוסופיה חוקרת – הסובייקט, הידע, הרציונל. צריך לעשות מחקרים על סובייקטים – אין לחקור משהו כללי אלא אנשים ספציפיים במצבים ספציפיים, לחקור מה קורה להם באמת ולא משהו כללי. פוקו אמר שאת הכוח צריך ללמוד במקום בו יש מורדים, אנשים היוצרים קשיים למערכת. כשחוקרים בבתי-חולים, למשל, צריך לחקור את הפציינטים הבלתי-אפשריים. זאת מפני שבדרך כלל הכוח מוסווה, והוא יוצא לאור במקרים אלו, כאשר מישהו מנסה לפעול שלא לפי צווי הכוח. אותם מורדים אינם מתמרדים בשם אידיאל מסויים, הבאים לתבוע את עלבונם-שלהם, עושים זאת מתוך צרכים אנוכיים. הם חושפים את המערכת ומציגים את כוחותיה.
בתקופתנו עיקר הכוח שמופעל עלינו הוא "כוח פסטורלי" – מי שמפעיל את הכוח טוען שהוא אינו עושה זאת למען עצמו, אלא למען מי שהכוח מופעל עליו, כמו הכוח שמפעילה הכנסיה – הכומר אומר שהוא פועל מתוך ניסיון לעזור לקהל מאמיניו להגיע לגן עדן. כוח זה מנסה לשכנע והוא מאוד חודרני (כמו הוידוי בכנסיה). במדינה החילונית, המדינה עצמה ירשה את תפקיד הכנסיה, והפסיקה להיות רק הכוח המדכא החולב את האזרחים מכוח העבודה שלהם, כוח הלחימה וכו', אלא היא מופיעה בפני האזרחים כרוצה את הטוב שלהם ("מדינת הרווחה") ומעמידה צבאות של פקידים הדואגים לאזרחיה. לא עוד "קופת חולים" אלא "שירותי בריאות" – הם פועלים לטובת האזרח. המדינה שולטת יותר ויותר בכך שהיא מציגה את עצמה כך וחודרת לתוכנו באמצעים שונים – כמו עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, המתחקרים את המגיעים אליהם – מדעי האדם הישומיים משרתים את המדינה החודרנית ויוצרים ממסד של ידע-כוח.
חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו