"שיח תקשורתי ודעת קהל בנושא הכוח הגרעיני – הגישה הקונסטרוקציוניסטית"
מחברים: ווילאם א' ג'מסון ואנדרה מודיליאני
המאמר עוסק בקשר בין שיח תקשורתי ודעת קהל (הנחשבים לשתי שיטות מקבילות להבניית משמעות), תוך שהוא מנתח את השיח בנושא כוח גרעיני בארבעה אמצעי תקשורת:
- חדשות בטלוויזיה.
- דיווחים בשבועוני חדשות.
- קריקטורות.
- טורים פובליציסטיים.
לכוח הגרעיני, בדומה לכל סוגיה פוליטית, יש תרבות. השיח מתפתח ומשתנה לאורך זמן, בהתאם לאירועים, משמעויות ופרשנויות שונות. כמו כן בני האדם מכניסים לתוך הבניית המשמעות האישית שלהם, את ההיסטוריה שלהם, נטיותיהם הפסיכולוגיות וקשרי הגומלין שלהם.
קיימות מספר "חבילות תקשורת" המעניקות משמעות לסוגיה מסוימת. בכל חבילה, רעיון מרכזי מארגו ו/או מסגרת למתן משמעות לאירועים רלוונטיים. המסגרת מציעה מספר סמלים מרוכזים שונים המייצגים בתמצית את עמדותיה ומאפשרים להציג דימוי כלשהו.
על מנת שחבילה תישאר חיונית, עליה למלא אחר המטלה של הבניית משמעות לאורך זמן.
כדי ליצור חבילה מסוימת, צריך:
א. הדהוד תרבותי – לחבילות מסוימות יתרון טבעי מפאת היות שפתם וסמליהם פונים לנושאים תרבותיים רחבים יותר.
ב. פעילות של נותני חסות – יזמות, נתינת חסות, למשל ארגונים המעסיקים מומחים מקצועיים שתפקידם היומיומי הוא ליצור קשר עלם העיתונאים, עליהם להיות מתוחכמים וכמו בעבודת יח"צ, לדאוג ליצירת מהימנות ועניין בציבור. (דוגמא בהקשר לכוח גרעיני – הועדה לאנרגיה אטומית).
ג. פרקטיקות של תקשורת – אע"פ שקיימת פעולה של נותני חסות, העיתונאים אינם נותרים "סבילים". נורמות והרגלי העבודה שלהם מוסיפים ערך ניכר לתהליך. העיתונאים הם אלו ההופכים את החבילות הרשמיות לנקודת המוצא לדיון בסוגיה. למשל – בחירה בציטוטים מסוימים של בעלי השקפה מתחרה כדומה.
חבילת הקדמה:
חבילה זו, למעשה מביאה את ההסבר לפיו אנחנו, כחברה חייבים להתקדם ולהתמודד עם הקדמה. אל לנו להישאר מאחור ולפחד ממנה, אמנם פיתוח אנרגיה גרעינית אינו נטול בעיות, אך יש באפשרותנו לפתור כל בעיה (כפי שמוכיחה ההיסטוריה של הקדמה הטכנולוגית). חוסר היכולת לפתח כוח גרעיני יעכב את הצמיחה הכלכלית, הדור הבא ישב בחשיכה ויאשים את השירות הציבורי. חבילה זו ממסגרת את סוגיית הכוח הגרעיני במונחים של מחויבות החברה לפיתוח טכנולוגיה וצמיחה כלכלית. מכאן, חבילה זו היא פרו גרעינית באופן מובהק.
אופי דעת הקהל:
תיאוריית התלות של בול רוקיץ ודה-פלר (1982, 1976), טוענת כי תפקיד התקשורת בתהליך הבניית המשמעות משתנה מנושא לנושא. בנושאים מסוימים לקהל התנסות מעטה ובאחרים יש לו התנסות מרובה.
סווידלר, מדמה את התרבות לארגז כלים, אליו מתווספים סיפורים, סמלים, טקסים והשקפות עולם, בהם בני האדם עשויים להשתמש בצירופים שונים.
עידן הדואליזם: מהירושימה ועד שנות השישים
את תרבות הכוח הגרעיני מסמלות הפצצות הירושימה ונגסקי. המודעות הציבורית החלה עם ההרס העצום שלווה בסמל ענן הפטרייה המיתמר של הפצצה הגרעינית. בין השנים 1945-1950, דימויי ההרס הפכו למרכזיים, שידור חדשות ה – NBC שדיווח על ההפצצה האטומית הראשונה, דיווח על "יצירת פרנקנשטיין" ועל כך ש"הנשק שיצרנו עשוי להיות מופנה נגדנו", כיום פחדים אלו נראים נדושים ומוכרים. עם הזמן, תגובות מנגד לא איחרו לבוא, לפיהן, זו הדרך לשלום כללי והטלת הפצצה היא חלק מהתהליך, דעה זו עזרה להרגיע את "אי הנוחות" שחשו אמריקנים רבים.
בסוף שנות ה – 50, תחילת ה – 60, הסבה תנועה נגד ניסויים אטמוספריים של נשק גרעיני את תשומת לב הציבור לסכנות ארוכות הטווח של הקרינה. אחד המדדים היה היעדר תשומת לב לתאונה גרעינית חמורה שהתרחשה בכור פרמי מחוץ לדטרויט בסתיו 1966. מערכת הקירור קרסה ותא הדלק עבר התכה חלקית. מערכת הכיבוי האוטומטית לא פעלה והעובדים – שנזעקו ממערכת ההתראה שאותתה על דליפת קרינה לתוך הבניין, כיבו את המפעל ידנית. במהלך שישה חודשים אח"כ הוציאו את המיכל הפגוע על מנת לבדוק מה קרה ולא למדו לקח. הוחלט כי תוכניות פינוי של מיליוני תושבים אינן מעשיות ולא נחוצות. לעיתונאים נודע כי משהו אינו תקין, אך הסיפור לא דווח לאחר חמישה שבועות שהמקרה קרה, בדיווחים לא היה שום דבר שהיה עשוי לעורר דאגה. הדואליזם כמו כן החל להתערער בגלל סוגיית הבטיחות, כמה סכמה טמונה בפוטנציאל ההרס של האנרגיה המפחידה הזו. אגף איכות הסביבה הציע את "חבילת הדרכים הרכות": האנרגיה הגרעינית מתבססת על הסוג הרע של הטכנולוגיה, היא מסוכנת בטווח הארוך לאקולוגיה של כדור הארץ. יש לפתח מקורות אנרגיה שניתן לחדשן ואינן מסוכנות לסביבה. למשל – שמש, מים, רוח.
שתי חבילות אנטי גרעיניות:
– יוצגה על ידי הארגון של רלף ניידר, חבילת "אחריות ציבורית": מבחינתם, שורש הבעיה הוא כי ארגון היצור של הגרעין נמצא בידי חברות המונעות על ידי כוונות רווח והדבר מצמצם א האחריות כלפי הציבור והפיקוח שלו. האינטרסים של חברות אלו הם כלכליים ולא ציבוריים.
– תנועת "לא משתלם": לפיה, כאשר משווים את העלות והתועלת של האנרגיה הגרעינית עם החלופות שלה, הביצוע אינו מרשים, מבחינתם יהיה זה טיפשי להמשיך להשקיע כספים בתמיכה בפיתוח המתמשך של האנרגיה הגרעינית.
– חבילת ה"עסקה עם השטן": משלבת את החבילות הפרו גרעיניות עם חבילת הבריחה, חבילה דו משמעית למעשה.
– חבילת הבריחה: החבילה המובילה, דימויים רבים של – הסיוט הגרעיני יצא משליטה – מוצגת על ידי ההבדלים בטכנולוגיית הכורים. חבילה זו מתמקדת בנושא עודף הביטחון העצמי של מפתחי הכוח הגרעיני. על פי חבילה זו, הם הפריזו בהערכת השליטה שלהם, אין להם די ידע כפי שגרמו לנו לחשוב.
– חבילת "אנרגיה בלתי תלויה": בעקבות החרם הערבי ב – 73', אסור לארה"ב ליצור תלות במקורות זרים לאנרגיה. עליה לפתח ולהשתמש בכל מקור אנרגיה טבעי לחלופה. כמו למשל נפט ופחם מתוצרת מקומית. המקורות הזרים אינם מהימנים ויציבים והם עלולים לדרוש תביעות פוליטיות שלא ניתן לקבלן.
תוצאות :
- יש רמות גבוהות יותר של התנגדות לבניית מתקן כוח גרעיני בסמוך למקום המגורים מאשר לפיתוח כוח גרעיני. באופן כללי מה שנקרא "בסדר, אבל לא בחצר האחורית שלי". שינוי משמעותי בשיעור התומכים והמתנגדים נבע מנוסח השאלות.
- לגבי שאלת ההתנגדות למתקן מקומי – שינוי משמעותי, שינוי שחל עוד לפני התאונה באי שלושת המיילים: 71' – 25% התנגדו לבניית מתקן גרעיני במקום יישובם. 78' – לפני התאומה, 45% התנגדו, 80' – 63% התנגדו, 86' – לאחר אסון צ'רנוביל – שיעור התנגדות של 70%.
- התאונה באי שלושת המיילים – אירוע שהרס את אמון הציבור בכוח הגרעיני. ע"פ מאזר, אמנם הייתה עליה חדה בהתנגדות עם שטף הפרסום, אך נתוני ההתנגדות הקודמים חזרו לכפי שהיו. אותן אפקט עליה וירידה קרה שישה חודשים לאחר מכן עם פרסום דו"ח ועדת קמני על התאונה.
- היפוך בגיל בתמיכה – הנשאלים הצעירים יותר, הביעו עמדות הרבה יותר חיוביות בקבלת אנרגיה אטומית, ותגובה חיובית זו יורדת עם הגיל.
- רגישות להבדלים דקים בניסוח השאלות שהוצגו לנשאלים.
מסקנות
במאמר נטען שאפשר להבין את דעת הקהל לגבי כוח גרעיני רק על ידי מציאת שורשיה כתרבות. השיטה הרווחת לאמוד דעת קהל (מסקרים) לוקה בחסר בכל הנוגע למודל הקונסטרוקציוניסטי ומקשה על בדיקת הטיעון במישרין. על ידי מסגור הסוגיות לבני אדם, דרך השאלה הנשאלת וקטגוריות התגובה המקודדת מראש, השיטה מניחה מסגרת משותפת כלפי כוח גרעיני.
רק באמצעות שיטות המעלות יותר מהתהליך הפרשני, נוכל לראות את המידה שבה חבילות תקשורת שונות הפכו לחלק מארגז הכלים של הציבור – בניסיון להבין את עולם סוגיות הציבור.
