סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.
שאלות בדבר השיח הציבורי על השואה בחברות המחוללים והניצולים; מהו תהליך העיבוד; האם אפשר לדבר על לקחים מהשואה; במה דומה השואה למקרים אחרים של רצח עם ובמה היא שונה; יצוג השואה; אנטישמיות חדשה.
א. כיצד נתפסת השואה ב"דור שלאחר העדויות"? / המחקר של גורני
הכוונה היא ל- 30/40 שנה אחרי, החל משנות ה- 80, הדור שכבר "שמע הכל".
לפי גורני, יש 3 תפיסות של השואה:
- השואה היא בעלת משמעות אוניברסלית – השואה היא רצח עם והוא דומה לכל רצח עם אחר (של הארמנים / הטלת הפצצה בהירושימה).
- לשואה יש משמעות פרטיקולארית: השואה כאירוע ייחודי לעם היהודי – כלומר, השואה הייתה אירוע מאוד מיוחד שקרה לעם ישראל. ואחת המסקנות ממנה היא שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה חזקה, עצמאית, לא לתת לעולם לעשות לה את זה שוב.
- גישה משלבת: אמנם היו עוד מקרים של רצח עם, וגם בימים אלו יש, אבל לשואה יש מאפיינים ייחודיים שלא קרו במקרים אחרים.
ב. השוואה בין השואה ל"שואות" אחרות – הרצאה 26:
- דמיון בין השואה למקרי רצח עם אחרים:
- העולם עומד מנגד ומגיב מאוחר מדי – פעם הייתה טענה שטלוויזיה הייתה יכולה למנוע את השואה. כיום רואים שהתקשורת לא ממש יכולה לעצור את הרצח. התקשורת הבינלאומית העבירה מידע יומיומי לארה"ב על מה שקרה רואנדה, דבר שלא מנע את רצח העם.
- דמוניזציה של הקורבנות – היות הקורבנות תת-אדם, שימוש במדיה ובציבור כדי לקחת את האנושיות מהקורבנות – זה קרה גם בשואה וגם במקרי רצח-עם נוספים.
- הכשרת המחוללים – בכל אחת מהשואות הייתה קבוצה מיוחדת של אנשים שתפקידם היה להרוג והם עברו תהליך הכשרה לצורך זה (זה לא היה התפרצות ספונטנית אלא משהו מסודר שכלל הכנה והיערכות). תהליך ההכשרה כלל חשיפה למצבי לחץ לטובת תרגול, חשיפה לאלימות הולכת וגוברת, הסברים אידיאולוגיים להצדקת הנעשה.
- הכחשה והשתקה– הניסיון להאשים את הקורבנות, לחמוק מעונש, השתקה (לא רק את אושוויץ שמו רחוק על המפה, בסודן קרה משהו דומה). אלו דברים שקרו גם במקרים אחרים.
- הייחודיות של השואה – השונה:
- טוטאליות – המטרה המוצהרת בתהליך הייתה השמדה. הטוטאליות באה לידי ביטוי בכך שאי אפשר היה "להימלט" מהשמדת הנאצים – היטלר התכוון להשמיד את כל היהודים באשר הם עד דור רביעי. אפילו יהודי שהמיר את דתו נחשב יהודי (זה דם, לא דת. באינקוויזיציה למשל, מי שהמיר את דתו ניצל).
- התהליך התעשייתי – זו הייתה הפעם היחידה שהוקמו מחנות מיוחדים שמטרתם היחידה הייתה הרג (הגז שבו הרגו את היהודים הייתה המצאה מיוחדת לצורך היהודים).
זו הייתה הפעם היחידה שרצח העם נעשה באמצעים משוכללים ומודרניים, נעשה פיתוח תעשייתי של הרג למטרה זו בלבד. (אם כבר משהו יחיד דומה לזה היא פצצת האטום, אך גם כאן הפיתוח לא נעשה כלפי אוכלוסיה מסוימת אותה יש להשמיד) - משך הזמן – שנמשכה השואה היה ארוך יותר מכל רצח עם שהיה עד היום (5 שנים).
השבר שהשואה גרמה בתחומים רבים – בהרבה מאוד בחינות יש בעם היהודי 2 תקופות: עד השואה, ואחריה. השואה יצרה שבר שהא לא רק שבר של "שליש מהעם נעלם", אלא הבנה פתאום עד לאן השנאה יכולה להגיע (גם לפני כן הייתה שנאה אנטישמית אבל העם האמין שזה יסתדר). משמעות השואה היא גורפת.
הבנה שהקידמה לא תמנע את התוקפנות, אלא עשויה לתת לה צורה אחרת והתוקפנות תישאר – זה יצר שבר תרבותי.
ג. כמה נקודות על רצח עם בימינו:
- יש תקנות שהאנושות מנסה לבסס כדי למנוע רצח עם: בית הדין הלאומי בהאג – שמטרתו לשפוט אנשים שביצעו פשעים נגד האנושות.
- כמעט ולא רואים רצח עם שבין עמים שונים, כמעט תמיד זה קורה בתוך אותו העם.
- הדבר השלילי ביותר – שבכל זאת קורה היום שלא קרה פעם – זה שהיום נותנים גם לילדים להיות מחוללים, ומעודדים את זה, שימוש מאסיבי (בעיקר באפריקה) בילדים ברצח העם ובהרג.
ד. אנטישמיות ישנה לעומת אנטישמיות חדשה
אנטישמיות ישנה היא שנאת היהודית באשר הם יהודים. היום זה כבר לא פוליטיקל קורקט, האנטישמיות החדשה היא "שנאה לישראל" – ביקורת כלפי הציונות וכלפי מדינת ישראל, זהו לבוש חדש לאותה אנטישמיות. בד"כ כשנחקור לעומק את הבסיס ל"שנאה לישראל" מוצאים שמאחוריה יש פשוט אנטישמיות. (כלומר, בד"כ יגידו שיש שם בסיס הגיוני עם טיעונים, ועם המחקר מגלים שפשוט מדובר בדעה קדומה).
ה. הדור השלישי – פתיחת פתחים בחומה הכפולה
לדור השלישי יכולות חדשות לפתוח פתחים בחומה הכפולה שאפיינה את בני הדור השני והוריהם. רבים מבין הצעירים בדור זה מספרים שבעבודת השורשים שעשו בכיתה ז' הם הלכו אל הסבים שלהם וביקשו מהם לתאר את סיפור חייהם. ההסברים לכך:
- השינוי שחל בחברה הישראלית בזמן חיי הדור השלישי.
- הניצולים כבר זקנים, ואולי זו ההזדמנות האחרונה לספר.
- משפחת הניצולים חוזרות לגודל הטבעי
ו. מאמר 21: הנסיעות לפולין / ד"ר אלון לזר
החוקר רצה להבין כיצד משפיעות הנסיעות לפולין על העמדות של בני נוער כלפי השואה.
אלון מצא משהו שכינה "רלוונטיות פרדוקסאלית" – הנסיעה לפולין גורמת לאפקט רגשי מאוד חזק (בעוצמה גדולה, קשה להישאר אדיש), אבל מבחינת ידע לא נשאר הרבה מהנסיעה. נוער יוצא מהנסיעה עם רגשות מאוד חזקים ומעט ידע (בהקצנה: "זה היה נורא", "מה היה נורא?", "זה").
אלון מצא שיש תגובות שמאפיינות את כל הנוער, ויש תגובות שמאפיינות רק חלקים מהם:
- כל מי שנסע לפולין חוזר עם תחושה שישראל היא המקום היחיד ליהודים (מסקנה ציונית, הראשון שיצר את המסקנה הזאת היה בגין – הראשון שעשה את הקישור בין השואה לבין העוצמה שישראל צריכה להחזיק והמקום של היהודים רק בישראל).
- מסקנה אוניברסלית: בכל העולם צריך לדאוג למיעוטים, כי בכל מקום שיש בו מיעוטים יש פוטנציאל שייקרה כזה דבר. את המסקנה הזאת מסיקים בעיקר בני נוער שאין להם רקע של שואה במשפחה (לא בני דור שני, אלו בד"כ לא מסיקים את המסקנה הזו).
- מסקנה יהודית: עם ישראל צריך להיות עם חזק. המסקנה הזאת נמצאת בעיקר אצל קבוצות שחזרו מהטיול ויש להם רקע של דור שני.
(החלק של) ביקורת על הנסיעות לפולין:
- האם זה הגיל שבו רצוי שהילדים יחשפו למראות כאלו? במידה רבה הביקור הוא טראומטי לילדים. לא בטוח שבני נוער צריכים להתעסק עם הנושאים הללו.
- במקרים רבים בני הנוער הישראלים לא נפגשים בכלל עם בני נוער פולנים של היום. צריך לזכור שגם בפולנים יש קורבנות של הנאצים, גם אותם ראו הגרמנים כתת אדם. כל הברור הזה נעלם מעניהם של התלמידים הישראלים.
- ההיבט כספי. לא פעם מי שנוסע הם הילדים מרובי האמצעים. מקבע את הפער המעמדי.
- הנסיעה אצל רוב הילדים היא כמו טיול ואין לזה באמת לקחים אמיתיים של תכנים של מה שקרה. הילדים חוזרים בלי הרבה ידע. אחרי כמה שנים זוכרים את זה כמו עוד טיול שעשו. דן בראון אומר שהנסיעה צריכה לכלול דברים אישיים של תלמידים שקרו למשפחה / לסבתא ולא משהו כללי.
הנטייה של המשתתפים במסעות אלו היא לחזור עם פרשנות פרטיקולריסטית-כוחנית של השואה, בעוד שההתייחסות להיבטים האוניברסליים-הומינסטיים היא חלשה יותר
ז. מאמר 24: Peez (פז)
פז מנסה להבין איך מתמודדים הגרמנים עם ההיסטוריה הקשה שלהם. פז אומר שכשאדם מרגיש מאוד אשם במה שקרה לו הוא מזיז את תחושת הזמן הסובייקטיבית (כדי להוריד מאשמה, הוא משכנע את עצמו שזה קרה מזמן – "מה.. זה היה לפני 50 שנה, מה לנו ולזה..". זה מוריד ממנו אשמה ומקל את ההתמודדות).
פז מצא שאם מזכירים למחולל שגרמניה פיצתה את היהודים זה מקל עליו להתמודד עם האשמה. (הרעיון הוא שיש כאלו שהם אשמים – ועדיף שירגישו אשמים. יש אחרים שמרגישים כ"כ הרבה אשמה, ולא יכולים לשאת את האשמה שהם מסתגרים בעצמם, לא מתנצלים, מרחיקים את הנושא הזה ולא ירגישו אשמים. יכול להיות שאם נקל על האשמה הכבדה כ"כ, הם עשויים להתחיל להתמודד איתה, ולעשות איתה משהו. הרעיון הוא לעזור לגרמנים להקל על האשמה לא כדי שיברח ממנה אלא כדי שירגיש אשם במידה שהוא יוכל לשאת ולעשות איתה משהו).
במחקר השני מצא פז שיש מאפייני אישיות של הגנתיות, ומי שהוא יותר הגנתי מתקשה להתמודד, לכן לא מגלה רגשות אשמה, אלא עושה הדחקה בזמן (לא משנה מה קורה, חלק מהאנשים לא יצליחו להתמודד עם זה לעולם).
המחקר האחרון אומר שיש גרמנים שמרגישים שבגלל שהם דור שני, מאשימים אותם לא בצדק – ובגלל זה הם לא מוכנים לקחת אשמה.
ח. מאמר 25: בין תרבות למשפחה: התייחסותם של צעירים יהודים ישראליים לשואה כטראומה תרבותית / אלון לזר
1. טראומה תרבותית – היא מצב בו חברי קולקטיב חושבים שהם היו נתונים לאירוע איום שהותיר רושם בלתי נמחה על הקולקטיב ומעצב את הזיכרון ואת הזהות הקבוצתית. האירוע מונצח כטראומה באמצעות מנגנונים תרבותיים (סרטים, פסלים, מוזיאונים, טקסים, ספרים..) באופן שעלול לאיים על היחיד (הקללה הכי נוראית שניתן לעצמנו זה שהשואה תחזור).
השואה נתפסת בחברה הישראלית כטראומה לאומית. מכיוון שהיא כזו – כל הישראלים מכירים אותה. כולם מגיבים אליה באופן רגשי, אבל לא כולם יודעים עליה הרבה. במאמר ראיין אלון סטודנטים ישראלים ושאל אותם על ההשפעות של השואה על החברה ועל עצמם. לגבי השפעות השואה על החברה – הוא מצא 5 דברים שחזרו על עצמם:
- השואה נתפסה כמרכזית בחינוך הישראלי ובטקסים – הרבה אמרו שבבית ספר ובטקסים דיברו איתם הרבה על השואה
- ישראל חשובה כבית לאומי עצמאי ליהודים – הרבה אמרו שזה כך, וזה בגלל השואה
- איום ההשמדה – רבים העידו שקיימת טראומה שנובעת מזה שהייתה תקופה שהעם היהודי היה קיים באיום של השמדה טוטאלית
- כתוצאה מזה, חלק מציינים שחשוב שהיהודים יהיו מאוחדים
- וכן חשוב לשמר את זיכרון השואה, כדי למנוע הישנות.
2. השפעות השואה על העצמי (ההשפעות האישיות שאלון מצא):
- השפעה על המשפחה שלי
- לשואה לא הייתה השפעה על המשפחה שלי – חלק ניכר מהאנשים שהם דור שני בחרו את האמירה שלשואה לא הייתה השפעה על המשפחה.
- ישראל היא המקום הבטוח ליהודים – דומה ל"ישראל חשובה כבית עצמאי לאומי ליהודים", אבל החוקר שם לב שכשאנשים מדברים על השפעות אישיות של עצמם – יש תחושה שהם מדברים על מקום בטוח אישי שלהם עצמם (מהסעיף הקודם היה אפשר להבין שחשוב שיהיה בית לאומי ליהודים, אבל אני יכול לחיות בארה"ב, כאן זה לא כך).
- הזיכרון של השואה וסמליה חשובים לי – מעבר לצורת מגן דוד צהובה – זה "טלאי צהוב" והוא אומר משהו בפני עצמו. מורה שמחזיק טלאי צהוב בעדינות ויראת כבוד ולא פשוט מחזיק כרגיל.
- השואה מעצבת את מערכת הערכים האישית שלי. למשל, הערך שלכל בני האדם יהיו את התנאים הבסיסיים למחיה הוא ערך יוצא מהשואה. או שהביטחון זה הדבר החשוב מכל וקודם כל נדאג לו (בגין).
3. בנוסף, מנסה אלון להסביר במאמר למה אנשים שהם דור שני חשבו לשואה לא הייתה השפעה על המשפחה שלהם (סעיף 2) – כשהוא ניסה לחקור את זה יותר לעומק הוא מצא שמדובר במשפחות שגדלו על "קשר השתיקה". ולכן הוא התחכם וניסה לשאול אותם איזה תכונות יש לך / לבני משפחתך כפועל יוצא של השואה, ולפתע ציינו הנחקרים תכונות. כלומר, קיימת השפעה, אבל היא סמויה (לא מרגישים שיש השפעה של השואה, אבל כן – בעצם סבתא קצת פרנואידית).
***טעות הייחוס הבסיסית: כאשר אדם אחד צופה באדם אחר המבצע פעולה, הצופה נוטה לייחס את פעולותיו של המבצע לאישיותו של המבצע, בעוד שהמבצע מייחס את מעשיו להשפעת הסביבה. גם באמירה "הלכו כצאן לטבח", לגבי אשמת ניצולים ניתן לראות את טעות הייחוס הבסיסית הניצולים והקורבנות הואשמו ע"י החברה שעקב תכונות אופי חלשות גרמו לתוצאות שליליות, כיוון שלא נלחמו ולא נאבקו. זאת בעוד הניצולים ייחסו זאת למציאות שבה חיו.
ט. הילכדות הדרגתית/ ברוקנר ורובין:
תהליך קבלת ההחלטות בעקבותיו בני האדם שקיבלו החלטה בדבר אופן פעולה מסוים, מתחייבים להחלטה זו בצורה הולכת וגוברת, למרות העובדה שהחלטה זו מתבררת כשגויה, וכל זאת במטרה להצדיק את המאמצים שהשקיעו במימוש ההחלטה.
- היהודים שחוו את החוקים ואת המגבלות ההדרגתיות קיבלו אותם יחסי ללא התנגדות חריפה. מדוע? בכל שלב לאורך הדרך אמרו לעצמם היהודים – לא נורא, זה עוד אחת מהפרעות כמו שהיו עד עכשיו, אין טעם להתנגד באופן אקטיבי כי "זה יעבור". עם הזמן הם הבינו שהם טועים, אבל המשיכו לפעול באותו האופן.
- אצל המחוללים – הצעדים הראשונים לא ניבאו את היקף הפשעים ושיעורם, שהמחוללים מתחייבים לבצע עם הצטרפותם ל-SS ולמדיניותו הרצחנית.
