פסיכולוגיה של השואה: רקע הסטורי לאחר השואה (1939-היום)

סיכום זה הינו חלק מסיכומי הקורס הפסיכולוגיה של השואה.

רקע היסטורי

מלחמת העולם השנייה מסתיימת, הפעם (בניגוד להתנהלות שלאחר מלחמת העולם הראשונה) החליטו להגיע להסכם שיאפשר לגרמניה גם להתאושש. למרות התנהגותה הבלתי אנושית של גרמניה, המדינות הבינו שכדאי להיות חכמים ולא צודקים ולכן הסכם השלום שנחתם בתום המלחמה לא דרש ממנה לתת פיצוי ולא לקח ממנה שטחים.

למרות זאת, החברה הגרמנית מצאה את עצמה במצב של שבר, הם היו צריכים להתמודד עם היסטוריה עקובה מדם. הדרך שלהם להתמודד הייתה בהתחלה בהדחקה והכחשה. הדחיקו את סבל הקורבנות, הרצח שלהם נתפס כעוד היבט של המלחמה. הגרמנים לא אמרו לעצמם שהאנשים בעצם נרצחו כתוצאה מהמעשים שלהם, הצורה בה הגדירו את זה נתנה לדבר תחושה כאילו הוא לא היה בשליטה, והוא חלק מההשלכות הרגילות של מלחמה. בנוסף, הייתה השתקה – לא דיברו, לא למדו בבי"ס את ההיסטוריה של התקופה הזו (אפילו במוזיאונים להיסטוריה של רכבות לא הייתה התייחסות לרכבות של התקופה הזו; כל המחקרים שעשו לא תוארו במסגרת לימודי רפואה, למרות שמסקנות המחקרים כן נלמדו). ההדחקה וההכחשה וכן ההשתקה הם סוג של מנגנונים (מנגנוני הגנה) שמעידים על חוסר היכולת להתמודד עם מה שקרה.

משפטי נירנברג

במשפטי נירנברג העמידו לדין 23 מבכירי המשטר הנאצי (אלה שהצליחו למצוא), ארה"ב פיקחה על המשפטים, באופן סמלי החליטו לעשות את המשפטים בעיר נירנברג, בה נחקקו החוקים הראשונים נגד היהודים. מטרת המשפטים, מעבר להענשת האשמים, הייתה "חינוך מחדש" של העם הגרמני, סוג של התנתקות מהנאציזם (המקום בו הנאצים מקבלים את עונשם). התחושה שהייתה שכיחה בקרב הגרמנים באותה תקופה היא שמנהיגיהם הולכי אותם שולל (קצת ייחוס חיצוני אבל זו הייתה דרך ההתמודדות). כשבדקו מהם הנושאים עליהם דיברו במשפטים (בדיעבד) הסתבר שהשמדת היהודים לא תפסה מקום מרכזי, היא הייתה עוד נושא במשפט.

תגובות של נאשמים לאישומים נגדם, במסגרת ראיונות אישיים שביצע הפסיכולוג גילברט:

הרמן גרינג (מספר 2 במפלגה), כתגובה לכך שסיפרו לו על מחנות ההשמדה, אמר שהוא לא מאמין שזה מה שקרה. אמר שזה כנראה "המטורפים של הימלר" שעשו את זה. גם מכך משתקפת הכחשה טוטאלית של מה שקרה.
פרנץ הס (מפקד גטו אושוויץ) טען שהוא ציית לפקודות, ושלא היו לו ברירות. גילברט השמיע לו כתגובה הקלטות של הס עצמו בנאום בו הוא עצמו אמר דברים מאוד נאצים. הס אמר לו כתגובה שלושה דברים: א. אני לא מבין (מאיפה הסתירה בין זה שאני אומר שצייתתי לפקודה, אל מול ההקלטות), ב. בכל אדם יש רוע (אז גם בי יש רוע), ג. מנעמי השלטון (הייתי מוכשר, קידמו אותי מהר, הייתי שר כבר בגיל 30, ונתפסתי בפסיכוזה ההמונית הזאת, היטלר סחף אותנו).
ריבנטרופ (שר החוץ בממשלת היטלר) אומר שהוא יודע מה קרה, כולנו היינו בפסיכוזה המונית, ומי שסחף אותנו היו גבלס (שר התעמולה הנאצית) והימלר. בנוסף, אמר "אנו אשמים".

שלושת אלו קיבלו עונש מוות. יש לציין שכל האשמים חזרו ואמרו "אנחנו הגרמנים עם מיוחד, אף אחד לא יוכל להבין אותנו".

משפטי נירנברג עשו את העבודה, מבחינה זו שהם גרמו לביטול הנאמנות של הגרמנים לשלטון הנאצי, ובכך עזרו לבניית זהות לאומית חדשה.

הפסיכולוג מק'לר: הירארכיה לאחריות להשמדה.

מק'לר מנסה למצוא את האחריות להשמדה (מי אחראי להשמדה בקרב הגרמנים), הוא בנה הירארכיה ל"אחריות להשמדה".

במקום הראשון היו הוגי הדעות (אלו שהמציאו את הרעיון כדי לשמור על העם הגרמני).
אנשי התעמולה – היו שותפים לישיבות בחדרי חדרים, והפיצו את זה בקרב העם ושכנעו את כולם שזה הדבר הנכון לעשות (הפכו את הרעיון, שעוד היה תיאורטי, לרעיון פופולארי).
המדינאים והפוליטיקאים – תפקידים היה לקחת את הרעיון שכבר הופץ והיה פופולארי ולהפעיל אותו, להפוך אותו לרעיון מעשי יישומי, לייצר את המנגנונים שישמידו.
מארגני ההשמדה – מפקדי גטאות, מפקדי ארגון ההשמדה (הימלר), מי שעסק בפרטים הקטנים.
מי שעסק בהשמדה בפועל (יחידות האייזנצגרופן)