תיאוריות בקרימינולוגיה: הגישה הפונקציונליסטית של דורקהיים

סיכומים בתיאוריות בקרימינולוגיה: הגישה הפונקציונליסטית של דורקהיים

מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה

דורקהיים מרחיב את התיאוריה הפונקציונליסטית ומדבר על סולידאריות (לכידות חברתית).

ככל שהחברה תהיה אכפתית לפרטים שבה, מלוכדת, סולידארית, כך היא תהיה פונקציונאלית יותר ותתרחש בה פחות סטייה. סולידאריות נותנת ביטחון. והביטחון הזה עוזר לנו למלא את התפקידים החברתיים שלנו.

התייחסות לתקופות שונות ע"פ דורקהיים:

  1. חברה בהתהוות: חברה במצב זה, היא בתחילת ההוויה שלה, בראשית דרכה. יש לנו בד"כ, קבוצה קטנה של אנשים, בעלת מכנה משותף. ערכים מסוימים, נורמות מקובלות. הם מאורגנים. המטרות ברורות להם. הסולידאריות גבוהה מאוד. הערכים משותפים, האכפתיות גבוהה. ולכן הסיכוי לסטייה הוא מינימאלי, אפסי.
  2. חברה בהתפתחות: כאשר החברה מתחילה לצמוח, להשתכלל, קורים בה שינויי קידמה טובים, אך מנגד, יש דעות רבות יותר, יש יותר אנשים, רב גוניות בדעות, בערכים. הסולידאריות פחות גבוהה ובמקביל, יש יותר אפשרות לסטייה.
  3. חברה מתועשת: החברה לאחר המהפכות וזו שכיום… מחד, התפתחות, חידושים כלכליים, מדעיים, הרבה מאוד פריחה ועוצמה, אך רמת הסולידאריות נמוכה. ההצלחה והרווח הם החשובים. כל אחד רוצה להיות הכי גבוה בפירמידה. בראש הפירמידה, השטח הוא הקטן ביותר… אי לכך, אנחנו נמצאים במצב של תחרות. זו חברה שבה כל אחד דואג לעצמו, אינדיבידואליסטית. בחרבה כזו, הסולידאריות נמוכה ולכן הסטייה תעלה. המסר: כל אחד יכול להגיע לכל. אין הבדל- הכל פתוח… השאיפות גבוהות. בשטח, הדברים לא בדיוק ככה… רמת היכולות שלי נמוכה יותר, רמת ההגשמה נמוכה… לא בטוח שאוכל להוציא לפועל את כל שעמלתי עבורו. נוצרים פערים בין השאיפות לבין היכולות וההגשמה. עודף ההזדמנויות יוצר שאיפות גבוהות, שלא תמיד ניתנות למימוש ואז נוצר תסכול… התסכול מוביל לתחושה של חוסר הערכה ופגיעה בדימוי. הנ"ל מוביל לאנומיה אישית או אנומיה חברתית. המון שינויים והם קורים מהר מאוד. זה מערער את הביטחון. המצב החדש- כביכול, הכל אפשרי: אין מעמדות, אין אפליות, אין סטאטוסים. "הדלת" לפסגה פתוחה בפני כולם.

                                                           שאיפה

                                   יכולת

הגשמה

פערים בין הרמות

תסכול, חוסר הערכה, פגיעה בדימוי

 

 

 

 

                       

                התאבדות אגואיסטית                            התאבדות אנומית, אלטרואיסטית, פטליסטית

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החברה מולידה את ההתנהלות והסגנונות שלנו. ככל שהחברה סולידארית פחות, אנומית יותר, כך יהיו לנו אנשים רבים מתוסכלים יותר. פער בין השאיפות לממומש בפועל.

 

 

 

 

 

רמת ההגשמה- מוגבלת. אין בה מקום רב…

 

אנומיה אישית:

המצב האנומי, החברתי, יכול להשפיע על המצב האישי של האדם. עד כדי כך שהוא יהפוך להיות אדם אנומי. אדם אנומי= האנומיה חלחלה לתוכו. אדם כזה הוא מנוכר. ניכור זה ההיפך מחיות. המצב האידיאלי הוא שאדם יכול ליצור, לבנות, להתפתח, הוא חי- פיזית. האדם האנומי חסר תחושת חיות שכזאת.

סימן- תיאר את האדם האנומי:

אדם כזה מרגיש חוסר אונים, שזה מצב קשה מאוד. מן הרגשה שזה הגורל וכי לא ניתן לשנותו. אין מוצא… נוסף לכך, זה אדם חסר משמעות חיים. משמעות חיים= מרכיב חשוב ביכולות ההתמודדות שלנו כי נק' ההנחה היא שכל אדם חווה משברים, קשיים ובעיות. החיים שלנו הם לא סטטיים- יש עליות ומורדות. אדם שיש לו משמעות חיים הוא אדם שיכול להתמודד בצורה יעילה וחיובית יותר עם סבל, עם קושי כי יש לו מטרה לשמה הוא חי. יש לו משמעות וסיבה לקיומו, משהו שמחזיק אותו ומצליח "למשוך" אותו גם בעיתות קושי ומשבר.

אצל אדם אנומי אין את המשמעות הזו, אין מה שימשוך אותו קדימה, שלמרות הכל הוא ימשיך ולכן הוא שוקע.

היעדר נורמות מחייבות- מאפיין נוסף של אדם אנומי. לכל אחד מאיתנו יש מחויבויות: לאנשים, לערכים, למקומות וזה מה שמחזיק אותו ומאפשר לנו להתקיים כהלכה (גם כאשר אין כוח, חשק, מצב רוח…)- עוגנים שמחזיקים אותנו. אצל האדם האנומי אין את זה. הוא לא מחובר לאנשים מסוימים, לא למקומות, לא לכללים.

בדידות- מאפיינת גם היא את האדם האנומי. האדם הזה חווה בדידות קשה מאוד. אין אף אחד, רק הוא, לעצמו. אין חיבור עם שום דבר וימשוך אותו. וזה מוביל לנסגנות. הנסגנות היא ההסתגרות החזרה בתוך עצמו.

 

המצב הזה של אנומיה אישית יכול להביא להתאבדות אגואיסטית. בתחילת ההתפתחות של הילד, אנחנו לומדים אותו, להכיר קודם כל את עצמו- זהו התהליך התקין. כשיהיה קרוב לעצמו, יוכל להמשיך הלאה. התהליך הראשוני הוא הכרה עצמית ואהבה. במקביל, אנחנו מצפים שהילד יצא מהאגואיזם האישי אל הכרת הזולת והבנתו. ההתפתחות התקינה היא שאדם מנהל איזה דיאלוג עם הזולת, אמפתי לזולת. האדם האנומי נמצא כל הזמן עם עצמו. לא התפתחה אצלו היכולת לתקשר עם הסביבה. הבסיס להתקשרות היא אגוצנטרית. האדם הזה חי בתוך החברה, אך הוא מחובר באמת לעצמו. הוא לא מאמין שמישהו קשור אליו. הוא לא מחויב למישהו/ משהו. הוא אדם שחווה ניכור תהליכי. בהתחלה, הוא מצליח להתנהל כפי שרגיל, אך ברגע שיש גורם מערער, הוא מתחיל לסגת, להסתגר כי שיש גורם מערער, אין לו משמעות, מחויבויות, לא אנשים שהוא מאמין בהם ולכן הוא נשאר עם עצמו וההסתגרות הזו, עלולה להוביל להתאבדות. הוא לא מוצא סיבה לחיות. זה תמיד תולדה של תוצר חברתי.

אנומיה חברתית:

החברה התעשייתית פחות אכפתית לפרטים. הפרטים יכולים להתנהל בתוכה, אך היא איננה מסייעת להם. חברה כזו היא גם חברה שיש בה נפילה ערכית. ערכים זה משהו שמגבש מאוד את הקבוצה. בחברה תעשייתית יש "נפילה" של מסורת, של ערך, אנשים רק רודפים אחרי ההצלחות שלהם. בחברה כזאת יכולה להתפתח התאבדות אנומית. זהו מצב בו אנחנו מתנהלים בתוך חברה שכאשר אנחנו נתקלים בקושי, במשבר (חיובי או שלילי). במצב של ערעור המצב הקיים, האדם מרגיש שלחברה לא אכפת ממנו והיות שכך, הוא מתחיל לחוש לא נחוץ, מיותר. כל אחד צריך להיות בעל תפקיד וערך, אחרת אדם כזה לא מרגיש שייך, משמעותי. כאשר אדם מאבד את תפקידו הוא מרגיש לא שייך. לו החברה הייתה סולידארית, היא הייתה מקרבת אותו אליה, אך היות שהחברה תחרותית ו"רומסת" הוא חש מיותר ואז הוא עלול להתאבד.

התאבדויות כתוצאה "מחסימת" יתר של החברה:

  1. התאבדות אלטרואיסטית.
  2. התאבדות פטליסטית.

חסימת יתר: הכוונה לכך שהקבוצה מחייבת דרך מאוד מסוימת. היא "חונקת", חוסמת, נוקשה. זה נובע מאנומיה חברתית.

התאבדות אלטרואיסטית:

חסימת יתר חברתית. זהו מצב בו הערכים החברתיים, התפקידים החברתיים עומדים כערך עליון, חשוב יותר מאשר האינדיבידואל, הפרט. המחויבות שאדם צריך לחוש כלפי הערך החברתי גדולה יותר מאשר הוא צריך להרגיש כלפי עצמו (הקמיקזים ביפן, ערך קידוש התורה, ההתאבדות במצדה). התאבדות מסוג זה מאפיינת אנשים, מבחינה היררכיה חברתית, במקום הגבוה ביותר- אדם ערכי ורם מעלה בחברה. האדם/ הקבוצה מתאבדים על קידוש הערך.

התאבדות פטליסטית:

ההתאבדות הפטליסטית נובעת מחסימת יתר אישית. בד"כ, כשמחנכים ילד, אדם, אנחנו מסבירים שיש מס' אפשרויות. אם אופציה אחת לא הצליחה, קיימות אופציות נוספות. יש ליצור אלטרנטיבות, אפשרויות מוצא. אדם שיודע שיש ברירות, הוא יכול להתמצא והתנהל כראוי. אדם שחי במסגרת נוקשה, המחייבת לקיים בדיוק כללים מסוימים ואין אופציה אחרת- יש דרך אחת או לא כלום והיות שכך, נותר רק להתאבד. התאבדות מחוסר ברירה. לא קיים רציונאל.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: