תיאוריות בקרימינולוגיה: המודל הדינמי בעקבות פרויד

סיכומים בתיאוריות בקרימינולוגיה: המודל הדינמי בעקבות פרויד

מתוך סיכום הקורס תיאוריות בקרימינולוגיה

המודל הדינאמי:

מודל זה מתחבר עם המודל הסטרקטואלי של פרויד. האיד, האגו והסופר אגו אמורים לפעול בשת"פ, באינטראקציה עם הסביבה. העיקרון הדינאמי אומר שלאגו יש כוח מספיק יציב וחזק בכדי לעדן ולתווך בין היצרים, כדי שהחלקים יוכלו לעבוד בצורה שלמה. כל המפגש בין החלקים האלה לסביבה יוצר אצלנו קונפליקטים פנימיים.

כדי להראות את הדינאמיקה של כל חלקי האישיות, נראה דוג' של קייט פרידלנדר, פסיכולוגית, המתארת מקרה של ילד שטופל בגישה הפסיכואנליטית (פרק 6, "העבריין בהתהוותו").

ניתוח מקרה: הסיפור של בילי, הילד:

הרקע של הילד: יש לו זוג הורים שנשאו זה לזו מחוסר ברירה וכך גם נראו נישואיהם, בשלב מסוים האישה נכנסה להיריון ונולד הילד, בילי.

האימא התאכזבה מכך כי רצתה בת. היא קנאה באחותה, לה נולדה בת. האימא אמרה זאת גם לילד. הוא ידע שהיא מאוכזבת. מעמד האם היה גבוה מאשר של האב ולכן היא תמיד הנחיתה אותו. בין האם לאב היו מריבות רבות, כאשר אחת מהן סביב שיחה של האב עם חברתו הקודמת. האישה לא סלחה לו ואמרה לו לעבור לישון בסלון. זמן מה לאחר מכן, הם נפרדים. האם והילד עוברים לגור אצל הסבתא. שם, לא היה לבילי חדר משלו. ישן עם האימא או לידה.

אמא של בילי: אישה דומיננטית, גם במראה וגם בהתנהלותה. קשה לפספס אותה. אוהבת להביע את דעתה, לא אוהבת שלא חושבים כמותה, לא אוהבת גברים, לרבות אבא של בילי. מבחינת החינוך שלה כלפי הילד, הוא אמביוולנטי. בילי מקבל מאימו מסרים כפולים. היה לה חשוב שילך לביה"ס, אבל אם מתחשק לה לעשות סיבוב קניות, אין לה בעיה שהילד יצטרף אליה… מעיין בן לוויה שלה לכל מיני אירועים. היא דאגה לצרכיו הפיזיים ולכן היה גרגרן. היא דאגה לניקיון שלו- עד כדי כך שליוותה אותו לשירותים. מצד שני, כשהיה חולה, שכחה לקחת אותו לרופא. מצד אחד, לא אוהבת שהוא מראה סממנים של גבריות ומצד שני, היא כועסת עליו כאשר מתבכיין כמו ילדה.

בילי, הילד: הגיע לטיפולה של קטי, הפסיכולוגית, בשל התנהגות אנטי סוציאלית. הוא נעדר מביה"ס, מציק, מפריע, מתקוטט. גם עם אימו הוא רב. הוא מאחר לפסיכולוגית, הכל כדי ליצור תגרה. הוא לא מבין מדוע נדרש לטיפול. אין לו חרטה או ייסורי מצפון, אין לו בעיה להתפשט בפרהסיה, הוא מפלח דברים מחנויות, הוא מעולם לא נתפס. הוא עושה המון מניפולציות על הוריו. הוא נהנתן ורוצה את כל סיפוקיו באופן מיידי.

לילד אין בעיה אינטליגנטית, אבל הוא אינו יודע קרוא וכתוב. הילד לא מצא תחביבים. אוהב רק מטוסים שמתנגשים ונופלים.

ניתוח ע"פ המודל הסטרקטואלי/ הדינאמי:

עיקרון העונג דומיננטי, בלי מגבלות, בלי עידון. הילד רוצה את כל הסיפוקים באופן מיידי. לא יודע לקרוא, הוא נדרש לבשלות. אם קשה לו הוא "זורק" הכל. לא היה מסוגל להבשיל לתוך תהליך הלמידה. יחד עם זאת, הוא לא עיוור למציאות, יש לו תפיסה, כשזה נוח לו, אבל הוא לא פועל לפי המציאות. הוא יודע לעשות מניפולציות, לסחוט את הוריו.

קיים ליקוי בסופר אגו כי אין לו רגשי אשם, גם כאשר הוא לא בסדר. הוא עושה מה שבא לו. הדינאמיקה אצלו לא עובדת כראוי.

 

ניתוח ע"פ השלב הגנטי:

בגיל 9, שלב החיביון, שלב רגוע מבחינה יצרית. אנרגיה ופנאי נפשי לפעילות חברתית וקוגניטיבית. הילד מתנהג כאילו הוא בשלב האנאלי (גיל שנתיים)- ילדים מורדים, קיימת התנגדות, הרס, חיפוש המקום, מריבות, חינוך לניקיון. מאיזושהי סיבה, הילד לא עבר בהצלחה את השלב הפאלי ומסיבה מסוימת חזר לשלב האנאלי. שם הרגיש בטוח יותר.

מה קרה לילד בשלב הפאלי (=תסביך אדיפוס)?

בילי ראה את הוריו מקיימים יחסי מין. בהתייחסות שלו, זה היה כמו תגרה. הוא חשב שיש צד פוגע וצד נפגע. הוא חשב שהאבא בצד הנפגע. בילי, כמו כל ילד אחר בגילו, נמשך לאימו (הוא גם ישן עימה) אבל בבית שלו לא מדברים על שום דבר והמשאלות שלו לא קבלו מענה או דרך לעידון, לריכוך. הסבתא ראתה אותו מאונן ואמרה לו שתחתוך את איבר מינו (=חרדת סירוס). הוא הבין שאסור לו להמשיך עם המשאלות האסורות, אבל הוא לא פתר אותן, אלא הדחיק. בילי לא יכול היה להזדהות עם אביו. אביו לא נוכח, פיזית, בחייו. כמו כן, אביו נתפס כחלש והוא לא רוצה להיתפס ככזה. כמו כן, האימא מפגינה סלידה מהאבא ואולי תסלוד גן ממנו ולכן הוא מדחיק זאת.

אם תסביך זה היה נפתר כמו שצריך, אז הסופר אגו שלו היה מתפתח ובהיעדר זאת, נוצר ליקוי בסופר אגו. ברגע שמדחיקים משהו, מאבדים חלק מהאנרגיה. בילי השתמש באנרגיה נפשית, שהפכה להיות חופשית משליטת האגו. לבילי יש פחות אנרגיה ע"מ לפתח סופר אגו תקין. תסביך אדיפוס שלו לא הסתיים כהלכה. הוא לא פיתח קשרים חברתיים או מיומנויות למידה.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: