סיכום: יחסי הגומלין בין תקשורת לפוליטיקה בישראל

יחסי הגומלין בין תקשורת לפוליטיקה בישראל

מתוך: כספי – ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל

יחסי הגומלין הפורמליים מעוגנים בהסדרים משפטיים ממוסדים, ובהם תקנות, חוקים והסכמים כתובים. יחסי הגומלין הלא פורמליים, לעומת זאת, נרקמים מחוץ לתחומים שההסדרים הרשמיים חלים בהם, והם כוללים מידע, חילופי מידע או הפעלת מערכת סמויה של סנקציות ותגמולים.

הסדרים פורמליים ברמת המאקרו מעצבים את יחסי הגומלין בין התקשורת לפוליטיקה בישראל ובהם פקודת העיתונות, חוק רשות השידור, ועדת העורכים של העיתונים היומיים והצנזורה הצבאית.

פקודת העיתונות 1933 – המסמך הבסיסי ביותר המסדיר את היחסים הפורמליים בין הממסד הפוליטי לבין העיתונות הכתובה בארץ. הפקודה נועדה לסייע לשלטון הבריטי במאמציו להדק את הפיקוח על הפרסומים בכתב בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה נכללה פקודת העיתונות בספר החוקים של ישראל. בין היתר כתוב בפקודה כי בית המשפט רשאי לאסור על פרסומו של עיתון לתקופה של עד שלוש שנים בגין דיבת הסתה או כל דיבה אחרת. הרשיון להוציא לאור עיתון במדינת ישראל מותנת אפוא בסדרת מצוות עשה ואל תעשה, שהפרתן מעניקה לממונה על המחוז סמכות להטיל סנקציות על העיתון, ובכלל זה להפסיק הופעתו.

חוק רשות השידור 1968 – חוק זה מסדיר את מעמדם של אמצעי השידור בארץ ואת דרכי תפקודם. על פי הדגם הבריטי של הבי בי סי קבע החוק הישראלי כי קול ישראל יהיה רשות ציבורית עצמאית.

ועדת העורכים של העיתונים היומיים – חברים בועדה עורכי היומונים. שורשיה של הועדה נעוצים בתקופת היישוב. הועדה נוסדה בשנת 1942. היה זה הסדר מיוחד במינו שכן התקשורת היא שיזמה את ההחלה להטיל את הפיקוח הפוליטי ולמעשה כתבה נוהל של צנזורה פוליטית מרצון. ראו בה כווסת של זרימת מידע מן הדרג הפוליטי לציבור הרחב, ולהשתמש בה כדי למנוע פרסום מידע, שסברו כי השתיקה יפה לו. הוועדה מקיימת ישיבות משני סוגים: פגישות עם אישי ממשל המוסרים מידע לחבריה, וישיבות נוהליות העוסקות בדרך הטיפול הרצויה במידע זה. חוץ מהרצון לפקח על הזרמת המידע בנושאים רגישים לציבור חשובה הוועדה לשרי הממשלה גם כאמצעי לעיצוב דעת הקהל. יש הטוענים כי העיתונאים המשתפים פעולה בהסדר זה זונחים את שליחותם המקורית והופכים סוכני תעמולה מסווים של הממשל.

הצנזורה הצבאית – אחד הביטויים המוכרים ואולי גם השנויים במחלוקת של הפיקוח על הממסד התקשורתי בארץ. עקרונית היא נועדה ליישב בין הצרכים הנובעים משני ערכי יסוד, הערך הדמוקרטי, המחייב חופש מידע, והערך הביטחוני המחייב פיקוח על מידע הנוגע למערך הצבאי של המדינה להסתעפויותיו השונות. גם לצנזורה הצבאית שורשים בתקופת היישוב, בתקנות ההגנה שפרסם המנדט הבריטי ובאמצעותן הטיל, בין השאר צנזורה על מידע. עם הקמת המדינה הוכללו במשפט הישראלי גם תקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום. לפי התקנות הצנזור רשאי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי.

חוץ מהמגבלות הללו קיימים עוד יותר מארבעה חוקים, תקנות וצווים אחרים הכוללים סעיפים המגבילים את זרימת המידע והמצרים את חופש פעולתם של העיתונאים בארץ:

איסור מוחלט לפרסם ידיעה המוגדרת סודית.
סוביודיצה – איסור לפרסם עניין התלוי ועומד בבית המשפט.
איסור מותנה הוא איסור המגדיר עניינים המותרים לפרסום כל עוד לא נאמר אחרת, או עניינים שאסור לפרסמם בלי היתר מטעם הרשות.

הסדרים לא פורמליים ברמת המאקרו:

– טפלול – טפלול (מניפולציה) של מידע הוא אחד ההסדרים הלא פורמליים השכיחים. הממסד הפוליטי נוהג לווסת את זרימת המידע לפי תרומתו הצפויה לעניינים שהוא מבקש לקדם.

– יצירת מערכות תגמולים – יתרונו של השלטון על אמצעי התקשורת אינו מצטמצם רק במידע העומד לרשותו; הוא טמון בראש ובראשונה בסמכותו לקבל החלטות ולבצען. חלק מן ההחלטות נוגע לממסד התקשורתי עצמו. ההשלכות החזויות של החלטות השלטון על הממסד התקשורתי מניעות את הממסד הזה להשתמש בכוחו ולפעול כקבוצת אינטרס מול הממסד הפוליטי. הממסד התקשורתי פונה, ככל קבוצת אינטרס, לממסד הפוליטי ומבקש ממנו להימנע מהחלטות הסותרות את האינטרסים החיוניים שלו. במקרה כזה ייווצרו מן הסתם בין שני הממסדים יחסי חליפין, סמויים ברובם, של טובה תחת טובה. לשלטון יכולת לווסת את הקצאת המשאבים למשק, ולהשפיע אגב כך על הקצאת המשאבים הכספיים לאמצעי התקשורת. הוא יכול להעניק תקציבים או לשלול אותם, לפי הערכתו את התועלת שהוא מפיק מאמצעי התקשורת. העיתונות המשודרת היא ממלכתית, ועל כן אין תמה שהשלטון יכול ללחוץ עליה, אך גם העיתונות הכתובה הפרטית אינה משוחררת כליל מלחצים כאלה. במקרה הזה כוחו הכלכלי של השלטון להשפיע על התכנים בעיתון נובע מעצם היותו אחד הצרכנים והמפרסמים העיקריים במשק.

הסדרים פורמליים ברמת המיקרו:

מיסוד התפקידים התקשורתיים – ככל שהעמיקה תקשורת ההמונים את אחיזתה והרחיבה את הסיקור העיתונאי של פעולות הממשל והסביבה החיצונית, כן תכפו תביעותיה למידע מן הממסד הפוליטי, וגבר הצורך באנשי מקצוע שימלאו את התפקידים התקשורתיים השונים. כיום יש כמעט לכל מוסד דובר, איש יחסי ציבור, או יועץ תקשורת. כל ממלא תפקיד תקשורתי כזה מתווך לעניין אחד בין מקור המידע בממסד הפוליטי לבין שליחי הממסד העיתונאי.
הדברור – הסדר מיוחד שהתפתח בישראל. נהוג בדרך כלל רק בין דובר צה"ל לבין העיתונאים. על פי הסדר זה דובר צה"ל מקבל לבדיקה טרם הפרסום כל ידיעה המבוססת על מידע שהוא עצמו מסר לכתב הצבאי. פרסום הידיעה מותנה באישורו של הדובר. לאחר האישור אין להכניס בידיעה כל שינוי, אין לקצרה או לתת לה פירוש הסוטה מהקו הרשמי. מעורבותו של דובר צה"ל באה לידי ביטוי בפיקוח לא רק על פרסומים, אלא גם על דרכי איסוף המידע של הכתבים הצבאיים.
האתיקה העיתונאית – הממסד התקשורתי מנסה לבלום ניסיונות של התערבות ופיקוח פוליטיים בעיקר באמצעות פיקוח עצמי. פיקוח כזה מוסדר על פי כללי האתיקה העיתונאית ובאמצעות המנגנונים המופקדים על שמירתם, ובעיקר מועצת העיתונות. תקנון האתיקה העיתונאית הוא המסמך הבסיסי המתווה קווים לפעולת הממסד התקשורתי בישראל. סעיפי התקנון מגדירים את כללי עבודת העיתונאי ואת אופי יחסי הגומלין בין הכתב למקורות המידע שלו, ומאפשרים למנגנוני הממסד העיתונאי לפקח על עבודתו ולהטיל עליו סנקציות אם חרג מהכללים. התקנון כולל גם הנחיות אחדות למקרים של ניעות בין שני הממסדים. למשל, כל נושא משרה בשירות הממשלתי או הציבורי העובר לעבוד בעיתון חייב לעבור תקופת צינון מסוימת. מועצת העיתונות היא הכתובת לתלונות על חריגות אתיות של עיתונאים או של אמצעי תקשורת.
תדריך נקדי – כדי לבסס את האוטונומיה העיתונאית של שדרי רשות השידור מול הממסד הפוליטי ובהתחשב באילוצי חוק רשות השידור החליטו קברניטי הרשות להקדים תרופה למכה ולגבש קוד אתי מפורט, שינחה את העובדים בהבטים המיוחדים של העבודה העיתונאית בתקשורת האלקטרונית. הועדה ניסחה את התדריך לעובדי החדשות והרפורטז'ה. תדריך נקדי שניסה להגדיר כללי אמינות, אמינות, איזון ומקצועיות בשידורי החדשות ובענייני היום של רשות השידור הפך למעין מורה נבוכים לענייני אתיקה מקצועית של השדרים ברדיו ובטלוויזיה, למרות שהתדריך לא בא במקומם של הוראות ופיקוח ובירורים שונים בפורומים המתאימים לפני מעשה ואחריו.

הסדרים לא פורמליים ברמת המיקרו:

ישנם הסדרים לא פורמליים בין פוליטיקאים ובין עיתונאים. יש ביניהם קרבה המבוססת על רקע חברתי משותף (מוצא, השכלה וכו'), ובנוסף מתקיימים ביניהם יחסי גומלין תכופים שנעשים במעבר מהתקשורת לפוליטיקה ולהפך. הקרבה ביניהם באה לידי ביטוי במעבר הדו סיטרי בין שני התפקידים. הממסד התקשורתי היה ועודנו אחד המקורות הבולטים לגיוס לתפקידים פוליטיים, ואילו הממסד הפוליטי מוביל לא פעם לתפקידים תקשורתיים בכירים.

הדלפות – הדלפה היא אחד ההסדרים הלא פורמליים, זוהי תופעה אוניברסלית, והקרבה בין הפוליטיקאים לאנשי התקשורת רק מגבירה את שכיחותה. הצורך בהדלפות גובר ככל שההסדרים הפורמליים נוקשים יותר ומגבילים את הזרימה החופשית של המידע מן הממסד הפוליטי החוצה בניגוד לצרכים הפוליטיים. הדלפה מעידה לא פעם על מאבק בין עמדות וגופים שונים בממסד הפוליטי. פרסום המידע ברבים נועד במקרים כאלה לשפר או לערער עמדות מסויימות, תוך המאבק הפוליטי. לכן, ככל שהממסד הפוליטי שסוע יותר כך יגברו ההדלפות. מן נקודת המבט של הממסד התקשורתי ההדלפה מאפשרת לפרסם מידע השונה באופיו מהמידע השגרתי הנמסר לציבור באמצעות מסיבות עיתונאים או הודעות רשמיות. לעיתים עם התחזקות זרם ההדלפות נוטה הממסד הפוליטי לפתח מנגנונים חדשים להידוק הפיקוח על זרימת המידע.

כתבות חצר – אלו הן כתבות שהן פרי יחסי עבודה אינטימיים ואינטנסיביים הנוצרים בין כתב לבין מקור המידע עד כדי הזדהות רעיונות ביניהם. במקרים כאלה הכתב אמנם נהנה מגישה חופשית למידע שבראשות המקור אך הוא משמש על כך באבדן הרגישות העיתונאית שלו. ככל שמעמדו הפוליטי של מקור המידע איתן יותר כך ייטב גם לעיתונאי הצמוד אליו.