הגישה הפרימורדיאלית לחקר הלאומיות
סיכום מתוך הלאומיות המודרנית והאידיאולוגיה הלאומית
המייצגים המרכזיים של הגישה הפרימורדיאלית ביחס ללאומיות הם אנתוני סמי'ת, ג'ון ארמסטרונג ואדריאן הייסטינגס. האסכולה הפרימורדיאלית , טוענת שלפחות חלק מהזהויות הלאומיות מהוות ביטוי מחודש בלבוש מודרני לזהויות קיבוציות עתיקות שהתגבשו בחלקם כבר במהלך ימי הביניים (למשל, אנגליה, צרפת, ספרד) ובחלקם עוד בתקופה העתיקה (הבולטת שבהם – העם היהודי).
אחת הטענות המרכזיות של החוקרים בתפיסת הלאומיות הפרימורדיאלית היא שהדת הנוצרית, והמורשת התנכי"ת יצרו את הבסיס ללאומיות בחלק ממדינות אירופה כבר בימי הביניים מהסיבות הבאות: .
א. הכנסייה הנוצרית עודדה את תרגום כתבי הקודש לשפה המקומית וכך נוצרה כבר בימי הביניים ספרות כתובה שגיבשה דיאלקטים שונים לשפה אחידה שהיוותה בסיס לגיבוש תודעה משותפת סביב השפה האחת. הייסטינגס טוען שאפשר למצוא תואם בין זמן התפשטותו של התנ"ך בשפה המקומית לגיבושה של תודעה לאומית, ומראה כיצד קיומה או אי קיומה של ספרות בשפה המקומית היה במקרים רבים גורם מכריע שקבע האם קבוצה אתנית מסוימת תהפוך או לא תהפוך לאומה.
ב. ההנהגה הדתית של ימי הביניים, כלומר הכמורה היוותה את האליטה האינטלקטואלית גיבשה תודעה לאומית בתוך המסגרת האוניברסאלית של הדת הנוצרית שבה נטען שהעם האנגלי או הצרפתי או הספרדי הוא עם מיוחד במינו שנתברך בידי האל ומלכו הוא המלך הנוצרי הטוב ביותר. התפיסות הללו חלחלו דרך הכמרים להמוני העם ויצרו אצלם תחושה של גאווה וסולידאריות לאומית כבר בעידן הטרום מודרני.
ג. דמותה של ישראל המקראית כפי שהיא עולה מן התנ"ך הייתה מקור השראה מרכזי שהשפיע על העמים הנוצריים שקראו אותו ועודד אותם ל"דמיין" את עצמם כאומות לפי הדגם של עם ישראל המקראי. בתנ"ך מתואר באופן ברור ומובלט עם היושב בארצו שיש לו שפה, חוק ייעוד והשגחה, מרכז דתי – מדיני והיסטוריה ייחודית.
ניתן להביא לא מעט נימוקים לכך שהלאומיות היהודית, בניגוד לטענותיהם של "היסטוריונים חדשים" היא אינה חידוש מודרני ו"מדומיין":
– עלייה לרגל למרכז דתי ולאומי משותף – ירושלים, מגבשת תודעה לאומית משותפת.
– מרד החשמונאים ומרד בר כוכבא – מרידות על רקע דתי עם שאיפות לאומיות ברורות.
– הטיעון של "קפיטליזם דפוס" – לא רלוונטי – ידיעת קרוא וכתוב רווחה תמיד בחברה היהודית.
– פער קטן בהרבה בין מעמדות שונים מזה שקיים בחברה האירופית.
– שימור הזיקה לארץ ישראל, בתפילות ובמנהגים, (למשל: שבירת כוס בחתונה לזכר חורבן המקדש "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני")
