סיכום: בעיותיו של גוליבר: ארה"ב כמעצמת על / אברהם בן צבי

סיכום: בעיותיו של גוליבר: ארה"ב כמעצמת על / אברהם בן צבי

סיכום מאמר זה הוא חלק מאסופת סיכומי המאמרים בתרבות המערב כאן באתר וחלק מסיכום הקורס מבוא לתרבות המערב

מלחמת העולם השנייה הביאה להתמוטטות הסדר הבינלאומי כפי שהתקיים לפני פרוץ המלחמה ולדעיכתם של מוקדי כוח אירופיים מרכזיים: גרמניה, צרפת, איטליה ובמידת מה גם אנגליה. מאז 1945 נראו שני כוחות אדירים: ארה"ב ובריה"מ שבניהם ניטשת המלחמה הקרה. הפוטנציאל הטכנולוגי והגיאוגרפי , מכלול המשאבים האנושיים והכלכליים להם נזקקה ארה"ב כדי להתפתח לא צמחו במהלך מלחמת העולם הראשונה. אולם חל שינוי כאשר ממשלו של הנשיא רוזוולט חש באיום מצד היטלר ובעלות בריתו באירופה ובאסיה החלה ארה"ב לנקוט במדיניות של התערבות. בעיקרה של המדיניות עמדה המטרה לבלום את היטלר ומוסוליני יחד עם שותפתן היפנית. רוזוולט חש בסכנה מתוך תמונת העולם הכללית שלפני מלחמת העולם השנייה , ותמונה זו החריפה כשבמקביל להצלחותיה הצבאיות של גרמניה באירופה הקשר בין גרמניה ליפן התהדק."הסכם השלוש" – ספטמבר 1940 ,גרמניה , איטליה ויפן חותמות על הסכם שמאיים למוטט את מאזן הכוחות העולמי וכך גם את בטחונה הלאומי של ארה"ב. תחושת החרדה הגוברת בממשלו שלרוזוולט גרמה לנשיא ליזום שינויים תחיקתיים , אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיסיימו את העימות הצבאי עם כוחות הציר.עוד לפני התקיפה של היפנים את פרל הרבור בדצמבר 1941 נעשו תיקונים בחוק הניטרליות :

 יוזמת "החכר והשאל" – עסקת משחתות עם בריטניה, ליווי כלי שיט בריטיים באוקיינוס האטלאנטי והשתלטות על בסיסים אסטרטגיים בגרנלנד.

מדיניות "ההגנה האקטיבית" בים

אלה הם סימנים שההמשל האמריקני התייצב לצד בריטניה שנאבקה על קיומה עוד לפני כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. המתקפה על פרל הרבור הייתה למעשה סיום של תהליך שלאחריו הכריזה גרמניה, בת בריתה של יפן מלחמה נגד ארה"ב.

לאחר מלחמת העולם השנייה ,ארה"ב של רוזוולט וטרומן לא יכלה להתנער מאחריות ומהנהגה עולמית שבפניה ניצבה, ולנוכח הקרע עם השותפה לקואליציה הלוחמת – בריה"מ.

בשנת 1945 ארה"ב נהנתה ממונופול גרעיני ומעליונות טכנולוגית , מדעית וכלכלית מול בריה"מ , אך ארה"ב לא הצליחה להפוך את כל אלה להישגיים מדניים מוחשיים ובו בזמן החריפה המלחמה הקרה בינה לבין יריבתה – בריה"מ . בפני המנהיגים האמריקאיים עמדו קשיים , אתגרים ובעיות חמורות. נמנה בעיות אלה ונבחן כיצד הן עיצבו את ההתנהגות הבינמעצמתית של ארה"ב בעידן המלחמה הקרה.

בעיקרון הקשיים של ארה"ב בזירה הבינלאומית לאחר 1945 נבעו מן הפער בין אופי המערכת הבינלאומית לבין טיבם של החוקים והנורמות המקובלות בתרבות הפוליטית האמריקנית. במגזר הפנימי האמריקני דפוס ההתנהגות המקובלת התבסס על עקרונות הפלורליזם, הפשרה והפרגמטיזם. אולם מהר מאוד התברר שהעקרונות הללו לאו דווקא מתאימים להתמודדות עם תרבויות שונות ומשטרים המבוססים על אמות מידה שונות לחלוטין.מצב זה מסביר את תחושת האכזבה של ממשלים אמריקאיים רבים בזמן המלחמה הקרה. בעוד יריביהם נוקטים יוזמות ומבצעים מהלכים מסוכנים. אירועים כדוגמת התערבותה של סין הקומוניסטית במלחמת קוריאה או ההחלטה הסובייטית להציב טילים בין יבשתיים בקובה (משבר הטילים בקובה) המחישו את הקושי של האמריקאיים לפעול בעולם מורכב בעל סתירות ששונה בהגיונו ובחוקיו מהעולם הצפוי והפשוט של מדיניות הפנים האמריקאית. חשוב לזכור שהעולם לאחר מלחמת העולם השנייה היה שונה  בקיצוניות מהסביבה החיצונית שבתוכה פעלה המדיניות האמריקנית בעבר. ארה"ב פסקה מלהיות פטרון למדינות שונות שהיו הקליינט, היא לא יכלה להמשיך להכתיב נורמות וחוקים והתקשתה להבין מסגרות ודפוסי חשיבה זרים. נוצרה באמריקה מדיניות חוץ אמביוולנטית ומלאת סתירות. מצד אחד האמריקאיים ראו את הסביבה החיצונית מתוך יסודות אידיאליסטיים כגון רצון לעצב את העולם ברוח העקרונות הדמוקרטיה המערבית. מצד שני היא התעלמה מהמורכבות של המערכת החיצונית. דוגמא לאי- ההתאמה של מדיניות החוץ האמריקאית היא " תסמונת וייטנאם" וביטוייה בתקופת הנשיאים פורד וקארטר. ארה"ב נעה מקיצוניות אחת לשנייה ממעורבות יתר רבת ציפיות ואופטימיות להסתגרות. גם בתקופת המלחמה הקרה היה בעיות בתחום הדוקטרינות האסטרטגיות. השאיפה "לפתור בעיות" באופן קומפקטי, מהוקצע וכולל הביאה את הממשלים לגבש דוקטרינות אסטרטגיות שנשענו על המושג "הרתעה" כפיתרון למגוון רחב של אירועים ומשברים. בתחום האסטרטגי באה גישה זו לידי ביטוי בדוקטרינת "התגמול המאסיבי" שהתפתחה מתוך תסכול על מלחמת קוריאה היקרה והממושכת. עד מהרה נתגלה כי בדוקטרינת "התגמול המאסיבי" נצרו סדקים, עם כל רצונה להרשים ולהפחיד היא לא ידעה להיות גורם מרתיע אמין ובסוף פשוט התנדפה. מאחר והמדינות הקטנות היו בטוחות שמעצמות העל לא ימהרו להגיב למעשי מרי והתגרות הביא אותן לקרוא תיגר על מנהיגותה של אחת ממעצמות העל. לדוג' קובה של קסטרו הציבה אתגר לארה"ב שניסתה להתמודד עם האיום בדרך צבאית שהפכה למסורבלת ומגושמת בשל מאזן האימה וניסיונו של קנדי להסוות את חלקו ותפקידו בתוכנית הפלישה. כך במקום דפוס פעולה צבאי, נמרץ וישיר שימצא את הפוטנציאל והעוצמה של ארה"ב נקטו ממשלים אמריקניים לרוב במעורבות עקיפה, סמויה ומדורגת גם לנוכח איומים חריפים במיוחד וסכנה מוחשית לערעור מאזן העוצמה האזורי ואפילו הגלובלי. דוגמא לכך הינה מלחמת ויטנאם בה ארה"ב נרתעה מהתמדה והשקעת מלוא המשאבים הצבאיים שהוערכו כנחוצים לניצחון צבאי מוחלט. החשש מתגובה סובייטית וההתנגדות מבית הם אלה שחייבו זהירות וריסון.

לאחר מלחמת העולם השנייה ניתן היה להצביע על 3 גישות במדיניות החוץ של ארה"ב: הגלובלית- ריאלית, הלאומית- פרגמאטית והאידיאליסטית. הגישה הגלובלית – ריאלית התבססה על הגדרה רחבה עולמית של הביטחון הלאומי. כל ערעור במאזן העוצמה הגלובלי נתפס כאיום חריף ומיידי על אינטרסים אמריקניים חיוניים. לפני ההתקפה בפרל הרבור הקואליציה של גרמניה, איטליה ויפן נחשבה כמוקד איום לאחר המלחמה נתפס "הקומוניזם הבינלאומי" ככוח המרכזי המאיים על מאזן הכוחות העולמי ומהווה סכנה לקיומה של ארה"ב. ראיית עולם זו הפחיתה מחשיבותם של סכסוכים בתוך הגוש היריב והביאה למדיניות חוץ תקיפה שמטרתה לקטוע את התוכנית השאפתנית לשינוי הסדר העולמי מיסוד. גישה זו התבססה על "תקדים מינכן" המדגים לאן הובילה מדיניות הפיוס, וחייבה נקיטת צעדי תגובה מרתיעים שמטרתם להעניק השראה וביטחון לכל מדינה קטנה הנמצאת תחת איום ישיר או עקיף של הקומוניזם ובעלי בריתו המקומיים. כישלונה וסופה של גישה זו היו בווייטנאם מאחר והגישה התמוטטה בהדרגה בדבר הקשר הישיר שבין ווייטנאם לבין מאזן העוצמה הגלובלי.הגישה הלאומית פרגמאטית שהייתה עד אז "תפיסת המיעוט" באה לידי ביטוי במאבקים ארגוניים ואישיים שלקחו חלק בהחלטות מדיניות משמעותיות, אך הגישה לא עיצבה את מדיניות החוץ כקודמתה הגישה הגלובלית- ריאלית. הגישה הלאומית פרגמאטית התבססה על ראיה שונה ומורכבת יותר של הזירה העולמית מאשר קודמתה. במקום חזות הומוגנית של אויב אחד השולח שלוחות למוקדי מתיחות הגישה הלאומית- פרגמאטית מציגה תמונת עולם מסובכת יותר ובה האיום הקומוניסטי הוא רק איום אחד ממאגר של איומים, שחלקם אינם קשורים ישירות לעימות הבין-מעצמתי עולמי.ייחוד הגישה הוא הניסיון לאבחן בצורה מדויקת את מקורות האיום השונים עפ"י חומרתם היחסית והקשר שלהם לביטחונה הלאומי של ארה"ב. התוצאה הבלתי נמנעת מגישה זו הינה התמקדות יתר במאפיינים מקומיים או אזוריים של המשבר ורגישות יתר לדינאמיקה ולהקשרים מיוחדים של האירוע. תומכי הגישה דרשו צמצום ניכר בהיקף המעורבות האמריקנית וקביעת סדר עדיפות ברור שימנע כל ניסיון לפעילות צבאית אמריקאית מחוץ לפרמטרים קבועים מראש. יש לציין כי תהליך ההתחזקות של הגישה היה איטי והדרגתי. תחילה בעידן ניקסון וקיסנג'ר פשוט הוחלף הגלובליזם- ריאליזם הישן במתוחכם יותר המותאם לאילוצים ומגבלות בהם התמודדה ארה"ב בתקופה שלאחר מלחמת ווייטנאם. ניקסון וקיסנג'ר רצו להביא את בריה"מ לשיתוף פעולה עם ארה"ב באמצעות תמריצים על התנהגות מתונה ומרוסנת מצידה אולם עדיין המשיכו לראות בבריה"מ איום מתמיד על מאזן העוצמה העולמי. ועדין הגישה שאפה לגבש מוקדים של שיתוף פעולה והסכמה למרות היריבות הפוליטית- אידיאולוגית היסודית. רק בעדן הנשיא קרטר גישת הגלובליזם- ריאליסטי לכל גווניה הוחלפה לגישה חדשה ששילבה מרכיבים לאומיים- פרגמטיים ואידיאליסטיים- מוסריים בניהול מדיניות החוץ. הושם דגש על היחסים שבין העולם המתועש לעולם השלישי כשתשומת הלב ומוקד היחסים מעוברים מהמישור האסטרטגי – ביטחוני למישור הכלכלי. הגישה האידיאליסטית שליוותה את הגישה הלאומית- פרגמאטית לא הופיעה עם בחירתו של קרטר לנשיא. גישה זו מהווה חלק בלתי נפרד מהמורשת הפוליטית האמריקנית ולעיתים הייתה הדומיננטית בעיצוב מדיניות החוץ. הנשיא וילסון לא הצליח לתרגם את חזונו האידיאליסטי לשפת המציאות אך היו לו תלמידים שהיו נחושים להמשיך בדרכו וביניהם שר החוץ בממשל הנשיא רוזוולט. בממשלת רוזוולט היה רצון לכונן סדר עולמי חדש שבמרכזו ארגון בינלאומי אפקטיבי המבוסס על שיתוף פעולה בין-מעצמתי. הגישה יצרה דילמות קשות בין שיקולים כוחניים- אסטרטגיים לשיקולים מוסריים ומכך נוצרה מדיניות חוץ המנוהלת בחוסר עקביות ובהססנות. לדוגמא בזמן שקרטר לא נרתע מלנהל מאבק מתיש נגד מדינות שפגעו בזכויות הפרט הוא נקט סגנון מאופק וזהיר כנגד בריה"מ או כנגד מעצמת נפט מרכזית בסעודיה. ועל כן מדיניות זו התמוטטה 3 שנים לאחר שגובשה. כך חזר להיתפס העימות הבין-מעצמתי בראש סדר היום המדיני בשנתו האחרונה לכהונה של קרטר. קרטר לא נבחר שוב והדבר סימל, באופן סמלי לפחות את שקיעת הגל האידיאליסטי ובחירתו של הנשיא רייגן סימל את עליית הגישה הגלובלית- ריאליסטית שוב.

ראה גם: היסטוריה פוליטת של ארה"ב במאה ה-20