הסכסוך הישראלי פלסטיני בראי הסוציולוגיה

הסיכום להלן העוסקב בסכסוך הישראלי פלסטיני הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר. 

הסוציולוגיה הישראלית לא הרבתה לעסוק בשאלת השטחים והסכסוך הישראלי-פלסטיני עד שנות התשעים. (יוצא דופן הוא חיבור בודד של קימרלינג משנת 1983 Zionism and Territory) ), שהציג את ישראל כחברת מהגרים מיישבת הן לפני 1948 והן אחרי 1967.  ההנחה היתה שהשליטה בשטחים היא אילוץ זמני בגלל חוסר הנכונות של הפלסטינים להכיר בישראל. לעתים ניתן היה למצוא את הטענה שמנהיגי ישראל נגררו אחר הרגשות הלאומניים והדתיים של העם (הורוביץ וליסק) או נקטו מדיניות "פופוליסטית" על חשבון האינטרסים האמיתיים של המדינה (שפירא).  לעומת זאת מאז הסכמי אוסלו השאלה עלתה לדיון בחריפות רבה הרבה יותר.

הסבר להתנגדות הפלסטינית (הטרור).

דן שיפטן מתאר את המדיניות הפלסטינית בעשור האחרון כביטוי נוסף לכישלון ערבי בהתמודדות עם האתגר המערבי, כישלון הנמשך לדבריו מאתיים שנים לפחות. לטענתו בארצות ערב ההשכלה והתקשורת החופשית מחוללים פרצי רגשות אלימים ומביאים נזק במקום תועלת, והפלסטינים אינם שונים בכך משאר הערבים. ההתפרצות האלימה של העשור האחרון מבטאת לפי תפיסה זו את התסכול הערבי והפלסטיני הגובר מהפיגור שלהם לעומת ההתקדמות הנמשכת של המערב ושל ישראל. מחברים אחרים הנשענים כמו שיפטן על הגישה הנאו-ריאליסטית ביחסים בין לאומיים טוענים כי ההתעוררות הפלסטינית מבטאת גם מאבק רחב יותר שהוא לא רק כלל ערבי אלא גם כלל מוסלמי, כחלק מהתארגנות כלל עולמית של "התנגשות הציביליזציות".

               בניתוח ביקורתי יותר השואב מגישות הקונפליקט, עצם הכיבוש, או המצב בו יהודים ופלסטינים חיים אלה לצד אלה כשרק הראשונים נהנים מזכויות אזרח צפוי לעורר התנגדות אלימה. זוהי הטענה המרכזית העומדת בבסיס הניתוח של הכיבוש שמציע ניב גורדון.  גורדון נשען על מישל פוקו כאשר הוא מבחין בין שלושה סוגים של כוח שהמדינה מפעילה כלפי האזרחים או הנתינים- כוח ממשמע, ביו כוח, וכוח ריבוני או מעניש. הטענה העיקרית שלו היא שהדגש עבר עם השנים  מגיאוגרפיה לדמוגרפיה וממשמעת לענישה כתוצאה מסתירות פנימיות שהתגלו במנגנון או במערכת של הכיבוש.

למרות שבמבט כולל ההתנגדות הפלסטינית או הטרור הלכו והחמירו, מחקרים שונים הראו שהם מושפעים מאוד מגורמים כלכליים. כך למשל גד גילבר טוען כי בשנות השבעים פחתה ההתנגדות הפלסטינית כי רמת החיים בשטחים עלתה כתוצאה מהעבודה בישראל.  לעומת זאת בשנות השמונים נעצר הגידול במספר הפועלים מהשטחים שהועסקו בישראל והשילוב של גידול באוכלוסיה עם צמצום ההכנסות מעבודת חוץ במדינות המפרץ הביא לשפל כלכלי ששימש זרז  לאינתיפדה.  גם את התסיסה שהביאה לאינתיפאדה השניה קושרים רבים לירידה ברמת החיים של רוב התושבים בשטחים בשלהי שנות התשעים. בהקשר למה שקרה מאז התמונה היא יותר  מורכבת יותר. בעוד שהתנגדות עממית מושפעת מאוד ממצב כלכלי, ההפרדה בין שטחי הרשות ורצועת עזה לבין ישראל צמצמה כנראה את ההשפעה של המצב הכלכלי על התלקחות באיזור ומבחינה זו מדיניות ההפרדה או האפרטהייד נחשבת בצד הישראלי להצלחה (ולעומת זאת הפלסטינים מאיימים לבטל אותה). .

               הסברים לשינויים במדיניות הישראלית

א. האינטרס הכלכלי הישראלי  אומר שהחזקת השטחים מבטיחה לישראל מים, כוח אדם, ושוק "שבוי"  לקניית סחורות ישראליות. עם זאת מחיר הכיבוש הולך ועולה. חוקרי קונפליקט רבים כמו קימרלינג (וגם גורדון) טוענים כי הנכונות של ישראל להסכמי אוסלו ולהקמת הרשות הפלסטינית מבטאת שינוי בשיקולים הכלכליים של ישראל שלאחר פרוץ האינתיפאדה הבינה כי מבחינה כלכלית עדיף לצמצם את השליטה הישירה באוכלוסייה הפלסטינית כדי להקל על הנטל הבטחוני המוטל על צה"ל.  חוקרים כמו אורי רם ושפיר ופלד טוענים מעלים בהקשר לשיקול הכלכלי בעיצוב המדיניות הישראלית כלפי השטחים  טיעון חשוב נוסף- בשנות התשעים הפך השוק העולמי לגלובלי והנזקים של החרם שהטילו הערבים על כל מי שסחר עם ישראל הכביד על הכלכלה הישראלית. בעידודה של קהילת העסקים נחתמו  לכן הסכמים שהטילו חלק מעול השליטה בשטחים על הפלסטינים, והביאו לביטול החרם הערבי.

ב. מאבקים פוליטיים בתוך ישראל לב גרינברג טוען כי  לאחר מלחמת ששת הימים המשך השליטה בשטחים הייתה אינטרס משותף של שני ארגונים חשובים- הממסד הצבאי וההסתדרות.  הממסד הצבאי בראשות דיין רצה שליטה על השטחים, והממסד ההסתדרותי רצה להחזיר לעצמו את השליטה על הפועלים ולהחליש את כוח המיקוח שלהם בעזרת פיצול בשוק העבודה (העסקת פלסטינים). לטענה שלו ניתן להוסיף שגם לתנועות ההתיישבות של הקיבוצים והמושבים היה אינטרס בהמשך השליטה בשטחים כי ההתיישבות בהם החזירה להן את תפקידן כמובילות את הרחבת ההתיישבות. לפי הסבר זה האינטרסים של הצבא, ההסתדרות ותנועות ההתיישבות גברו על השיקולים ארוכי הטווח של אישים כמו אשכול וספיר, ששלטו לכאורה על מפא"י.

               בהקשר לתקופות מאוחרות יותר רבים הדגישו את התפקיד של קבוצת הלחץ של גוש אמונים והאידיאולוגיה הדתית לאומית שהתחזקה בשנות השמונים והתשעים בארץ.

               הסבר דומה נוקט  חוקרים רבים בהקשר של תהליך אוסלו. מצד אחד בתקופה שקדמה לאוסלו התגבשה בישראל קהילת עסקים שתפעלה באינטנסיביות לקדם הסכם ישראלי פלסטיני כדי לפתוח שווקים חדשים ולבטל את החרם הערבי והצבא שחשש לליכודו שנפגע גם במלחמת לבנון פעל למיתון המדיניות בשטחים. מצד שני בתקופה מאוחרת יותר חלה הקצנה לאומית מחודשת בישראל כתוצאה משלושה גורמים- המצוקה הכלכלית של העניים בארץ כתוצאה מהקיטוב הכלכלי, התחזקות מחודשת קבוצת הלחץ של המתנחלים, והמאמץ של הצבא להחזיק לעצמו את היוקרה לאחר היציאה מלבנון.

ג. הסבר המתמקד בהתפתחויות הבין לאומיות.

לפי הסבר זה השינויים ביחסי ישראל- פלסטינים מושפעים יותר מכל מהמדיניות האמריקאית.  על ההשפעה הזו כותב בין השאר חלידי במאמר שברשימת הקריאה. להסבר זה שתי וריאציות, של פונקציונליזם וקונפליקט. דן שיפטן  טוען כי עמדת ישראל התחזקה בעשר האחרון  מאז נפילת ברית המועצות כאשר ארצות הברית היא המעצמה היחידה. לפי תפיסתו ארצות הברית מזדהה עם כל מי שנלחם למען הדמוקרטיה ונגד הטרור, ובכלל זה ישראל. למרות התמיכה האמריקאית ישראל לא יכולה לכפות פתרון לדעתו כי המוטיבציה של הפלסטינים נובעת מרבדים תרבותיים ופוליטיים שמעבר לתחום הסכסוך הטריטוריאלי פוליטי.  מצד שני לדעתו ישראל יכולה לעמוד יפה באתגרי העתיד גם ללא הסכם, כי היא הצליחה באינטגרציה עדתית ודמוקרטית. הסכנה היחידה המאיימת אליה לדבריו היא אבדן של החוסן הפנימי.

               הסבר של קונפליקט קושר את ההתפתחויות לאינטרסים של בעלי ההון ושל המערב.  ביכלר וניצן מסבירים את ההסלמה ובמיתון של הקונפליקט על רקע העימות בין שתי קבוצות הון- "קבוצת הנשק והנפט" וקבוצה הכוללת את כל שאר בעלי ההון. בעוד שהראשונה מעוניינת במלחמות ובקונפליקטים השניה מעוניינת בשלום. לטענתם יש כאן התפתחות מחזורית. בשנות השבעים האמריקאים סייעו  לישראל להחזיק את השטחים כי לבעלי ההון הדומיננטי היה אינטרס  בהאצה של מירוץ החימוש ובמלחמות המסייעות להעלות את מחירי הנפט .  בראשית שנות התשעים, על רקע נפילת ברית המועצות היתה להם גם מטרה אחרת- הרחבת הסחר העולמי והשקעות החוץ כדי לנצל הזדמנויות חדשות לרווחים קפיטליסטים. באותה תקופה ישראל נאלצה להסתגל ל"מזרח תיכון חדש" שבו יש מיתון  של המתיחות הצבאית. בעשור האחרון ובעיקר מאז שנת 2001 המגמה השתנתה שוב בכיוון לוחמני. אני, (דניאל) טוען במאמר שברשימת הקריאה כי את אותם שינויים במדיניות של המערב צריך לראות על רקע מאבקים בין מדינות. ההיחלשות הכלכלית של ארצות הברית בעשור האחרון בצד היותה מעצמת על  צבאית יחידה חזקה גרמו לה לנסות לשמור על מעמדה  הבכיר בעולם באמצעות השתלטות על מקורות הנפט והגז במזרח התיכון (עיראק, אפגניסטאן, בעתיד אולי איראן). ההצדקה היא "המלחמה בטרור" ולכן ארצות הברית רואה בעין יפה את מלחמתה של ישראל נגד הפלסטינים והחיזבאללה. בפרספקטיבה שאני מציע למרות שהעימות נמצא בשיאו הכיוון הצפוי בעתיד הוא השלמה של ארצות הברית עם היחלשותה הכלכלית ועם כישלון "המלחמה בטרור",  ולכן גם מיתון של  הסכסוך הישראלי פלסטיני.

קריאה מומלצת: קורבנות – תולדות הסכסוך הציוני- ערבי 1881-2001/ בני מוריס