הגורמים להפרעת דחק פוסט טראומטית או פוסט טראומה

הסיכום להלן הוא חלק ממאגר הסיכומים בפסיכולוגיה וסיכום הקורס מבוא לפסיכופתולוגיה

PTSD –היא תגובה לאירוע דחק בודד לפי הפסיכיאטריה לעומת תיאוריות אישיות שמדברות על אירוע מצטבר – פוסט טראומה או הפרעת דחק פוסט טראומטית לפי מיון פסיכיאטרי (ה-DSM) היא תגובה לאירוע דחק אחד. בתיאוריות אישיות מדברים גם על אירוע מצטבר. ויניקוט למשל מדבר על אנשים שגדלו ל"אם לא טובה דייה".אדם כזה מגיע בהתפתחותו האישיותית להתנהגות מופרעת בה הוא מפחד להתפרק.יתכן שאדם יעבור טראומה אחת ואח"כ טראומה נוספת שאחריה יפתח פוסט טראומה כי הטראומה הראשונה לא טופלה כראוי.יש מצבים טראומטיים מתמשכים. בכל מקרה בDSM מדברים על אירוע אחד שגורם ל…פוסט טראומה. (פסקה זו בעניין טראומות מתמשכות לא ברורה. מי שסיכם במחברת ויכול לבדוק פסקה זו מוזמן לתקן ).

מדוע אדם אחד יפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית ואחר לא ?:

גורמים שקשורים לאירוע הטראומתי עצמו וחומרתו. אמנם חשובה יותר הפרשנות לאירוע ופחות האירוע עצמו, אך אין להתעלם ממאפייני האירוע.

חומרת האירוע הטראומתי- ככל שאדם קרוב יותר לאיום במוות, כך פחות חסין מפוסט טראומה.
אופי האירוע הטראומטי – הוכח שטראומה שנגרמת עי אדם יותר קשה (בחוויה הנפשית) מטראומה שנגרמת עי הטבע. כשאדם מאכזב אותנו ולא גורם טבעי – הפגיעה קשה יותר .

גורמים שקשורים לאדם. להלן חלוקה בין גורמים מצביים לגורמים תכונתיים

גורמים תכונתיים

סגנון התמודדות כללי– זו תכונה. אנשים שדרך התמודדותם ממוקדת בעיה, יתמודדו טוב יותר עם מצב טראומטי. הם "שמים בצד" את הרגשות ובעלי סיכוי קטן יותר לפתח פוסט טראומה מאשר אנשים ממוקדי רגש. כלומר משימתיות בטראומה היא הדרך הטובה לא לפתח פוסט טראומה.
סגנון התמודדות עם מצבי חרדה– יש בקצוות הרצף אנשים שכשנקלעים ללחץ נוטים להכחיש בפני עצמם ולהדחיק את חווית הלחץ -טפוסים רפרסורים REPREESOR – מדחיקים/לא רואים את האיום. (כולם יודעים שבנם משתמש בסמים חוץ מהם). הם מדחיקים וכך רוצים להשתלט על האיום. בקצה השני של הרצף אנשים שמעצימים כל איום .עוסקים בו עיסוק יתר SENSITIZER –רוצים לשלוט באיום עי שליטה במידע- זהו סולם RS של בירון שחקר תגובות ללידה של נשים מטיפוסים אלה. הוא ביקש מהן לתאר את חווית הלידה לאחר שהתרחשה.כמו כן ביקשו מהאחיות לתאר את התנהגות היולדות וכן בדקו מימדים פיזיולוגים-מתח מול רוגע.הנשים הרפרסוריות דווחו כרגועות יותר בלידה מאשר הנשים מהסוג השני – SENSITIZER. כלומר אנשים רפרסורים- שיודעים בשלב האירוע הטראומטי להדחיק סיכויים לפתח פוסט טראומה קטן יותר.
גורם "העלילות" במובן של –עלול להיות- פרדיספוזיציה – גורם שמסביר למה אדם מסוים בעקבות אותו אירוע יפתח פוסט טראומה והשני לא. אדם בעל אגו חזק ומנגנוני התמודדות והגנה יעילים יתמודד טוב יותר עם מצב טראומטי מאשר אדם בחולשה של האני עם מנגנוני הגנה לא יעילים. ייתכן שגם האדם בעל מנגנוני ההגנה הלא יעילים ובעל האגו הבלתי חזק יכול היה להמשיך את חייו בלי לפתח פוסט טראומה, אם לא היה נחשף לאירוע הטראומתי. ניתן לדעת זאת אם נבדוק איך התנהג האדם לפני האירוע.אם נגלה שהיה נורמטיבי לפני האירוע,סביר שפיתח פוסט טראומה בעקבות האירוע. (בסיכום המקורי רשמתי זאת בסעיף הבא.נראה לי שזה שיך לכאן – מי שכתב אחרת שיעיר

גורמים מצביים

מצב הפרט בזמן הטראומה– אם כשקרתה הטראומה, היה עייף מאד,חולה פיזית, קם ממחלה, לא מסופק בעבודה, חיי המשפחה שלו היו מעורערים או בעייתיות אחרת בחיי משפחתו סמוך לאירוע. כל אלה גורמים שיכולים להחליש את עוצמת האגו ולגרום לאדם להגיב באופן פוסט טראומטי.
אדם עם היסטוריה של אירוע טראומתי שהודחק ולא טופל– כשאדם חווה מאורע טראומתי לא משמעותי במיוחד אך מה שהופך אותו להיות פוסט טראומטי הוא העובדה שהדבר נקשר אסוציאטיבית לאירוע קודם טראומתי שהודחק ושלא היתה לו תגובה.
תגובה פוסט טראומטית נדחית -אדם יצא מאירוע ללא בעיה,שב לתפקד. אח"כ הופיעה תגובה פוסט טראומטית בלי שהיה גירוי נוסף/טראומה נוספת.לכן התגובה נקראת תגובה נדחית.מניחים שהמצב התפתח באיטיות. אדם ניסה להחזיק את עצמו,בהדרגה יכולתו נחלשה לאט והיה "קש ששבר את גב הגמל" והאיש התמוטט. ההתפרצות יכולה להתרחש כעבור שבועות או חודשים מהאירוע הטראומטי.
מעגל התמיכה החברתית –גורם נוסף חשוב מאד שמשפיע אם תפרוץ או לא תפרוץ תגובה פוסט טראומה. אדם ללא תמיכה חברתית- בודד, שמתנכרים לו, מהגר, מוחרם– הסיכוי שלו לתגובה פוסט טראומטית גבוה ביותר. בצבא ככל שיחידה יותר מלוכדת הסיכוי לפוסט טראומה קטן יותר מאשר ביחידה ללא לכידות בין החיילים.עוד בהקשר זה- הסרט של חיים גורי המכה ה 81 – ניצול שואה שבעת המפגש שלו עם קיבוצניקים שקלטו אותו בארץ שמע אותם מציינים שהוא מטורף. מבחינתו זו היתה המכה ה81 לאחר כל המכות שספג- זהו ביטוי למצב שבו אין לאדם שעבר טראומה גיבוי.

אפידמיולוגיה שכיחות התגובה הפוסט טראומטית-תסמונת פוסט טראומה נדירה ביותר בארצות ללא מדיניות רווחה וסעד. לא מתייחסים למצבים קשים אלה שם. למשל בסוריה בשל ריבוי טרור קשה, המדינה לא תטפל באנשים אלה בגלל ריבוי הסובלים וחוסר משאבי תמיכה.לכן,לא מפתחים שם תסמונות פוסט טראומטה. לעומת זאת, ישראל היא מדינת רווחה עם ערנות רבה מאד לפיגועים ולתגובות פוסט טראומטיות , יש שפה עשירה בנושא – טראומה לאומית, חוסן לאומי ועוד. מסיבה זו יש בארץ מקרים רבים של פוסט טראומה כי:

יש כאן חברות שלמות שלא עברו קליטה ולכן מבחינת תמיכה חברתית הן הרבה יותר חלשות.
יש בארץ קבוצות שאינן מזדהות עם ערכי עבודה ולכן אין בקרבן אילוץ פנימי נפשי להשתקם ולתפקד.
הסיבות היותר שכיחות בארץ לתגובות פוסט טראומטיות הן תאונות דרכים- נפגעי התאונות מקבלים כספים ותגמולים. יש שאף קוראים לתופעה "נוירוזת תגמולים" –הכוונה היא שאחת המוטיבציות למצב פוסט טראומטי להמשיך או להתקבע היא קבלת הפיצויים/ הציפייה פיצויים. הפיתוי הוא לא להשתקם. חלק מגורמי השלטון משתף עם זה פעולה ומעדיפים לתת כסף יותר מאשר לשקם באמת.

מנגינת האהבה האבודה: סיפורם הטרגי של אורפאוס ואורידיקה

סיפור אהבתם של אורפיאוס ואורידיקה מהמיתולוגיה היוונית, האהבה שגם המוות (כמעט) לא יכול היה לנצח

מי צריך ארגוני זכויות אדם?

מי צריך ארגוני זכויות אדם? ממשלות מסוימות רואות בפעילותם של ארגוני זכויות אדם בשטחן כמטרד, אך למעשה הם מביאים ברכה וממלאים תפקיד חשוב בשמירה על

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

טען עוד