מחשבת ישראל: חלונות חג – פורים
מתוך: יהדות ומחשבת ישראל: סיכומים במחשבת ישראל
אחד מהיבטיו של חג הפורים הוא שאלת מערכת היחסים בין עם ישראל והגויים
1) מקור ראשון- מרדכי ובר עילאי:
אברהם- "כל העולם מעבר אחד והוא מהעבר האחר"– רבי יהודה בר עילאי מתאר על בסיס כינוי זה את זהותו העברית של אברהם כזהות פרטיקולארית ונבדלת. הוא טוען שהכינוי "העברי" מדגיש את הייחודיות שבו באופן שמבדיל אותו מאחרים (מעבר אחר). ראינו במדרש רמב"ם כי הייחודיות של אברהם ואמונתו באלוהים הובילה אותו להיבדלות ואף לעימות בינו לבין סביבתו.
"ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם- כי אב המון גויים"– לעומת ההיבט הפרטיקולארי המשתמע ממדרשו של ר' יהודה בר עילאי, שמו המתוקן של אברהם מדגיש את ההיבט האוניברסאלי בזהותו המיוחדת. ממדרש השם המתוקן ניכר כי זהות יהודית אינה מבקשת לשמור בהכרח על זהות נבדלת וזרה אלא דווקא שואפת להיות פתוחה.
מרדכי הולך בדרכו של אברם העברי ואף מקצין אותה משום שהוא מסרב להשתחוות להמן ומתוך כך מגדיר ומדגיש את זהותו הפרטיקולארית כאדם יהודי. הסיבה העיקרית בסירובו להשתחוות היא האמונה כי אסור להשתחוות בפני שום אף אחד מלבד אלוהים.
2) מקור שני- רמב"ם- זהותשווה זרות:
בדומה לדרשתו של ר' יהודה בר עילאי גם הרמב"ם כורך את זרותו של היהודי בזרותו. אולם הוא לוקח צעד אחד נוסף ומקצין, שכן מבחינתו הזרות נובעת מעצם הבחירה של האלוהים לתת ליהודים את התורה- מעורר קנאה ושנאה. גם במגילה היהודי נתפס כ"זר" בעיני העולם, עד כי המן ביקש מאחשורוש להורגם.
3) מקור שלישי- מנדלסון- זהות אוניברסאלית לא שווה זרות:
מנדלסון – חי בתקופה בה יהודי מערב ומרכז אירופה שאפו לזכות באמנציפציה ולהשתלב בחברה. יחד עם זאת, הוא עצמו ביקש לשמור ולקיים את המצוות והחוקים כהלכתם ולא ראתה סתירה בין זהות דתית פרטיקולארית לבין זהות אנושית אוניברסאלית.
לפיכך פתרונו- "היה יהודי בביתך, ואדם בצאתך"– שבה היהודי יצמצם כלפיי חוץ את זרותו ובמסגרתו הקרובה ישמור על זהותו היהודית המיוחדת. מנדלסון תופס את האמונה הדתית ואת אורח החיים הדתי כמאפיינים ייחודים, אך פרטיים, שהפן הלאומי-חברתי אינו כרוך בהם בהכרח.
הבדלים בין גישת מנדלסון לרמב"ם- מנדלסון אינו סבור שהזהות היהודית מושתתת על זרות דתית. הדת היהודית אמנם שונה מדתות אחרות, אך זהו ההיבט היחידי שמבדיל את היהודים משכניהם והוא אינו מהווה סיבה הכרחית לאפיין את זרותם). בניגוד לתקופה שבה חי רמב"ם, תקופה שבה היהודים נרדפו מאוד, מנדלסון חי בתקופה בה היהודים זוכים לשוויון זכויות יחסי ועל כן גישתו חותרת ומאמינה בהשתלבות אוניברסאלית.
אסתר- מרדכי הציע לאסתר לא לחשוף את זהותה הנבדלת כדי להגן על עצמה. ואילו חז"ל מוצאים בפסוק הוכחה לכך כי רבים באימפריה הפרסית של אחשוורוש טשטשו את זהותם היהודית למשל בשמותיהם הפרסיים) וניסו להתערב ולהיטמע בקרב סביבתם. על פניו אסתר פועלת לפי עצת מנדלסון שהרי היא אינה מחצינה את זהותה היהודית. אולם סיבותיה שונות מאלו של מנדלסון. אסתר (בתמיכת מרדכי) מבינה כי חשיפה של זהותה מסכנת את חייה ולכן היא אינה גלויה עם אחשוורוש. לעומת זאת, במעשיו של מנדלסון אין אלמנט של הסתרה והם אינם נובעים מתוך חשש מוצהר.
4) מקור רביעי- התנועה הציונית- זהות יהודית בא"י לא שווה זרות:
הרצל והתנועה הציונית– מדבריו של הרצל עולה כי הפתרון הציוני ל"שאלת היהודים" יביא לביטול זרות היהודים משני היבטים. הראשון הוא היבט פנים-חברתי: היהודים יחיו בארץ בה הם לא יהוו עוד מיעוט ולפיכך לא יתפסו כזרים ביחס לאוכלוסייה בקרבה הם חיים (זהות יהודית בארץ ישראל). ההיבט השני הוא חיצוני: פתרון מדינת הלאום משווה בין מצב היהודים לזה של יתר הלאומים בעולם ("לפי משפט הכלל").
הבדלים בין עמדתה של התנועה הציונית לבין הרמב"ם- בעוד פתרונו של הרמב"ם לבעיית הזרות של היהודים טוען, כי הסוף לתחושת הזרות היהודית יגיע כאשר שאר בני העולם יקבלו את השקפת העולם המונותיאיסטית שהמציא אברהם, הרצל מדבר על פתרון מדיני אקטיבי התואם לאופיין של מדינות הלאום בהן הדת אינה מהווה את המאפיין העיקרי. כפי שראינו הפתרון הציוני לפי הרצל מתייחס הן למימד האוניברסאלי והן למימד הפרטיקולארי הנגזרים משמו של אברהם. זאת משום שבארץ ישראל תישמר זהות יהודית ייחודית בעוד, ברמה האוניברסאלית, מדינת הלאום היהודית תוכר כמדינה בין שאר המדינות בעולם.