סיכום מאמר: על הכריזמה ובניית המוסדות – מקס וובר

סיכום מאמר: על הכריזמה ובניית המוסדות – מקס וובר

מתוך: אנתרופולוגיה של הדת

סיכומי מאמרים באנתרופולוגיה

סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

"על הכריזמה ובניית המוסדות"/ מקס ובר

במאמרו "על הכריזמה ובניית מוסדות" מקס וובר מחליט לבחון במאמרו את נושא הכריזמה דרך ספירת הדת, מקום נח לגילויים של יוצרנות וחדשנות כריזמתית. וובר שם דגש על המשמעות המוסדית של הדת, על היחסים בין כאריזמה להשגרתה בתוך הספירה הדתית והשפעתה על המבנה והריבוד החברתי.

מיהו נביא?נביא הוא אדם הנושא כריזמה באופן אישי וטהור, בתוקף שליחותו הוא מכריז על משנה דתית או מצווה אלוהית (אין הפרדה בין מחדש דת או מייסד דת).לא כל קהילה דתית נוצרת מנביא, יכולה להיווצר גם ממתקנים לא נבואיים. וובר גם לא מתעסק בשאלה האם המאמינים נמשכים לאישיות הנביא או למשנתו.

השליחות האישית  היא המבדילה בין הנביא לכהן. מרותו של הכהן היא מתוקף משרתו ושל הנביא מבוססת על התגלות אישית וכריזמה. הנביא, כמו קוסם, מפעיל את כוחו בזכות כישרונותיו האישיים.

לעומת קוסם גרעין שליחותו היא משנה מסוימת ולא מאגיה. יחד עם זאת לאורך ההיסטוריה היו צריכים הנביאים גם להפגין יכולות מאגיות (ניסים, אותות ומופתים) ללא גמול ושכר.

לפי וובר עיקר משימתו היא להבדיל בין טיפוסי הנביאים השונים לבין ספקי הגאולה למיניהם (גם המחוקק במידה מסוימת הוא נביא – הכוונה למחוקק בפוליס היוונית)..

המחוקק (AISYMNETE) לפי וובר סוג נביא זה אשר מחוקק חוקים, דבר אשר היה למשל ביוון, המחוקקים נקראו לפעול כאשר היו מתחים חברתיים, למשל כאשר מהתפתחות כלכלית של מעמד הלוחמים, מעמד מסחרי עולה, מורת רוח משאיפות מדיניות שלא התגשמו. המחוקק בא לישב את הניגודים בין המעמדות ולהעמיד חוק מקודש שתוקפו לנצח, לכן ליו היה להיות אלוהי (הסבר פונקציונאלי). משה כדוג' למחוקק שמצא פשרה בין השבטים…כל שאר הנביאים המאוחרים כבר לא היו מחוקקים, עיקר כיוונם היה כלפי מדיניות חוץ והצדקת האמונה שלהם, גם כשקראו לשינוי בחברה זה היה על מנת להסביר מדוע האל כועס ולא כדי לעשות רפורמה חברתית אמיתית.

באופן כללי הנביאים לא מקבלים את שליחותם מגורם אנושי אלא נוטלים אותה לידיהם.

הגורו (מורה האתיקה) – מורה מעין זה חדור הבנה חדשה או מחודשת של החכמה העתיקה, אוסף תלמידים ויועץ לאנשים סביבו, מתיימר לעצב אורחות חיים דתיים, הקשר בין המורה לתלמיד חזק במידה בלתי רגילה בעיקר באסיה. יחסים אלו כרוכים בהערצה (תופעה שקיימת בכל החינוך המנזרי בעולם), דוגמא מובהקת היא בתורה ההינדוסית (אני משער שזה הודו), לפי וובר אין מדובר בנביא כי הגורו הוא מורה מתוקף מינויו ולא מכוח מרותו שלו.

איש האתיקה הפילוסופית והמתקן החברתי – לפי וובר הם אינם נביאים למרות הדמיון שקיים. הם חסרים את אותה הטפה רגשית חיונית המייחדת את הנבואה, הנביא דומה יותר לדמגוג או הפובליציסט מאשר למורה. לפי וובר הנביא תמיד יכריז על אמת דתית של גאולה מתוך התגלות אישית.

יש גם להבדיל בין מתקני דת לבין נביאים מפני שהמתקנים לא מדברים בשם התגלות חדשה במהותה או בציווי אלוהי.   וובר ממשיך ומנפה טיפוס נוסף, מיסטאגוג – קוסם מאגי אשר מוקף בקהילת מעריצים.

מכאן וובר מגיע לשני סוגים של נביאים:

הנביא האתי (מוחמד) – הוא מטיף כמי שקיבל ייפוי כוח מהאל ודורש ציות כחובה אתית.

הנביא המופתי (בודהה) – ההטפה לא אומרת מאומה על שליחות אלוהית, או על חובת הציות, אלא מכוונת לאינטרס העצמי של צמאי גאולה וממליצה לפניהם על אותה דרך שעבר הנביא. הנביא האתי לא יכול לצמוח לדעת וובר במזרח הרחוק כי אין שם אל אישי, טראנסצנדנטאלי ואתי.

וובר מצביע על הבדל משמעותי בין החברות (המזרח הרחוק וחצי האי הערב שהביא לאמונה כה שונה)

במזרח הרחוק הייתה תלות בגשם ובטבע ולכן האל היה מדומה לטבע שיש להשביע את רצונו. בחצי האי ערב ביו מערכות השקיה מהנהרות, ההשקיה הייתה בידיו של המלך, המלך למעשה ברא את הצמחייה יש מאין וגם את החוקים, כתוצאה מחוויות אלו נתפש סידורו של העולם בחינת החוק של אל אישי וטראנסצנדנטאלי  הפועל כרצונו. כמו כן במזרח הקרוב המעמדות היו פחות ברורים והיה יותר מאבק ביניהם ולכן האל היה סוג של סדר מעל בני האדם. הנבואה העברית הושפעה רבות מאותם מלכים גם כן.

האופי המובהק של הנבואה הקדומה ביותר (הן הדואליסטית והן המונותאיסטית) נקבע ע"י הלחץ של מרכזים גדולים וסמוכים ביחס של ארדון חברתי נוקשה על עמים שכנים מפותחים פחות…המיליטנטיות גרמה לעמים הקטנים לפרש את האיום בכעס של האל (לדוג' אם פרעו מתעלל בבני ישראל זה בגלל שהמלך השמיימי שלהם (ה') כועס עליהם).

ההתגלות הנבואית מחברת בין חיי האדם להתנהלות העולם, בין מאורעות חברתיים לקוסמיים, יש לכוון התנהגות האנשים לכיוון שיביא את הגאולה.

הפער בין המציאות המורכבת לסדר אותו מתארת הדת יוצרת מתחים עזים, אשר מצמיחה כל כמה זמן נביאים המנסים להעניק הגיון, וזה גם מה שהצמיח בסופו של דבר את החילוניות והמדע (גיזה אבולוציונית).

הדרכים השונות לגאולה

על פי וובר ההשפעה של דת מסוימת על החיים ביום יום משתנה בדרך המסוימת לגאולה הנרצית והנשאפת.

1.  גאולה דרך פולחנים טקסים: במקרה כזה הלך הרוח הדתי הוא מכשירה האמיתי של הגאולה, דבר זה השתגר בכל דתות התפילה. בדת ההינדואית היו כל כך הרבה דרישות כך שלא נשאר זמן לפעילות כלכלית. הגאולה הפולחנית מצמצמת את תפקידו של האדם מן השורה ולכן ההשפעה של גאולה זו היא יחסית דלה, אין הן מספקות שום הנעה פנימית (רמיזה לסיבה להצלחת הפרוטסטנטיות). הפולחניות מרחיקה את האדם פסיכולוגית מן הפעילות הרציונאלית. הפער בין הפולחן לחיי היום יום גרם לחרדה עצומה (איש חוטא פוחד לאכול מהלחם הקדוש)

2. אתיקה של מעשים טובים: צורה אחת עיקרית היא חשבונאות של מעשים טובים ורעים, האדם הוא סך ההתנהגויות שלו, גורלו הדתי תלוי בהישגיו ומעשיו (כארמה, היהדות העממית). הצורה השנייה היא  אתיקה של פנימיות (ספארטה) האדם צריך להוכיח כל הזמן במעשיו כי האישיות היא אתית, זוהי צורה מובהקת ביותר של חוּמרה אתית, מצד שני בצורה זאת העצמי מקבל חשיבות עצומה לעומת האל. ( בשלב זה עמ' 170, הוא מתייחס לאקסטאזה כמכשיר לגאולה או אהלהה עצמית דרך סמים אלכוהול מין ואורגיות, כדוגמא למצב של אהלהה עצמית בלי קשר בהכרח לדת מסוימת, הוא מצביע על כך שהאקסטאזות הן חולפות ולכן לא יכולות לשרוד כדת מסודרת לאורך זמן), הדת הנבואית יוצרות ע"י הגאולה האתית יחס בעל משמעות לעולם ומציירות תמונה של אל אתי וסדר נצחי, לכן הנביאים סלדו מהזנות, ככל שנמשך תהליך הרציונליזציה כך הפכה המטרה של הקידוש הדתי למתוכנן ושיטתי ופחות משכר מכח האורגיה.המטרה היא לא להיות האל אלא לרכוש את אותן סגולות דתיות שדורש האל מבני האדם. אחת הדרכים היא ע"י פולחן: במקום אקסטאזה ודרכים לא רציונליות נעשים קיצוצים מתוכננים בתפקוד הגוף (התנזרות ממין, תת תזונה, שתיקה) ומאמנים את תהליכי החשיבה זה קיים הרבה בתרבויות ההינדואיות (הודיות), המטרה היא לרוקן את התודעה. דרך מוכרת יותר בעולם המערבי שבה באמצעות מעשיים פיזיים האדם מבטיח את רציפות הלך הרוח הדתי הא התעלות על התשוקות והיצרים של הטבע האנושי שקודם לכן לא משלה בו הדת. תמיד יש וירטואוזים שמדגימים את אורח החיים הרצוי (נזירים, עומר באסלאם).האופי הספציפי של אישור הגאולה שונה לגמרי בדתות הנותנות גילומים שונים לגאולה המובטחת. הפער בין הדרישה הדתית לסגפנות מול החיים הקהילתיים הסגפניים מביאים לכך שיש ביקורת דתית ואתית מופלגת. עולם היחסים החברתיים, לפי הדת, הוא עולם של פיתויים מפני שהעולם מסית את דעת המאמין מהעיקר – הדרך לגאולה.

סגפנות, מיסטיקה ודת הגאולה

הסגפן עליו לא להתעסק כלל באשר למובנו של העולם, משמעות חייו היא הוצאה לפועל של רצון האל שאי אפשר לתהות על משמעותו הסופית.

המיסטיקן ההגותי אינו מסוגל להשיג את מטרתו שהיא תפיסת מובנו המהותי של העולם ואח"כ השגתו באופן רציונאלי, זאת מפני שכבר תפש את העולם כמשהו שמעבר למציאות האמפירית.

שתי הגישות (סגפנות וההגות) לא מקבלות את העולם כפי שהוא. ההגותי והסגפן דוחים את האמפיריות, החייתיות, אי הרציונאליות האתית, הפיתויים והסתמכות על שמחות וכישרונות טבעיים. אבל הוא מקבל את הפעילות הרציונאלית של היחיד בתוך המסגרת המוסדית. הסגפן מקבל כי חובתו היא גם אמצעי עבורו להשיג אישור לחסד אלוהי. מנגד המיסטיקן מגדיר גם את המסגרת המוסדית כפיתוי. המיסטיקן ממזער את פעילויותיו וחי במבודד מהחברה. הסגפן רואה בענווה חובה המוטלת על יצירו של האל. לסגפן הגאולה וודאותה מוכחת בפעולה הרציונאלית שהיא שלמות של מובן, מטרה ועקרונות כלליים ולהיפך, עבור המיסטיקן הגאולה לא קשורה לפעולות, הגאולה מובטחת לו.אצל הסגפן יכול להיות שיהיה ציווי אלוהי על בני האדם והסגפן יהפוך לנביא שידרוש שינוי בדרך החיים ואצל הסגפן יכול להיות שירגיש קניין מקודש של או על האל ואז יבקש להביא לבריות גאולת נצח. המיסטיקן ינסה להוכיח עצמו בתור קוסם או מיסטאגוג. המיסטיקן גם יכול לפנות להטפה להפיכת העולם ללא רציונאלי וכאוטי (הבאטפיסטים). המיסטיקן הטיפוסי לעולם לא מתבלט בפעילות חברתית, מתי שהמיסטיקה כן הצמיחה פעולה קהילתית היא הושתתה על הרגשת אהבה מיסטית (הכנסיות הנוצריות המזרחיות). במידה שדת הגאולה היא סגפנית היא תקרא לרציונאליות מעשית, הגברת הארגון והמיסוד של המערכות החברתיות.

קאסטות, מעמדות ודת

(**פה וובר מראה את הקשר בין מעמדות שונים להתפתחות דתית

האיכרים כה תלויים בגשם כך שייפנו לדת רק בשעה שהיא צפויה לשעבוד או פרולטאריזציה.

(לדוג' בני ישראל), גורם נוסף הוא מסחר שמביא למגע בין תרבויות שונות. מצב ייחודי זה יחד עם גיבוש השבטים ביציאת מצריים הביא להיווצרות ה"שופטים", רק כשנכבשה ירושלים הפכה הדת לאתית כמו מימי משה. לאורך רב ההיסטוריה הדת האתית לא התפתחה אצל האיכרים אלא רק כאשר הם היו באיום בלהפוך לפועלים ויצאו נגד הכנסייה כי היא מומנה ע"י אילי ההון. לאורך ההיסטוריה האיכרים נחשבו פגאניים יותר. הפרוטסטנטיות התפתחה מקרב הנסיכים שהתנגדו לרציונאליזם של המשכילים והליברליות של המדינה. הנצרות הקדומה הייתה דת עירונית, גם בימי הביניים הנאמנות הדתית התפתחה בערים, זאת מפני שהנצרות מראש הניחה שקיימות תפישות מעל השבטיות, קיים מושג השררה והקהילה כמוסד. הנצרות כדת גאולה אתית התפתחה בסביבה עירונית.

בני האצולה התקשו מאוד לשאת את הרעיון של האתיקה הדתית הרציונאלית, הם היו אנשי מלחמה שראו את הצד הלא רציונאלי של העולם (מלחמות) ערכים כמו חטא , גאולה, ענווה דתית באו בסתירה עם רגש הכבוד של האציל. ההשתחוות מול אנשי דת הייתה מבישה בעיני גיבור המלחמה. לכן הם היו הראשונים שנשאו את הרפורמות לכיוון הדת האתית הפולחנית (פחות פולחן ויותר ציות לחוקים – כדוגמא הרפורמציה הפרוטסטנטית) ולכיוון החינוך החילוני.  בדרך כלל הדת הנבואית עולה בקנה אחד עם הרגש המעמדי של האצולה ולכן הדת קיבלה כיוון שמצדיק את היציאה למלחמה (כנגד הכופרים) הן באירופה בעת החדשה והן קודם לכן באסלאם……….

עמדה מובהקת של הבירוקרטיה (גם כן סוג של מעמד) כלפי ענייני דת זכתה לניסוח קלאסי בקונפוציאניזם: היעדר מוחלט בצורך בגאולה או עיגון על טבעי לאתיקה. דרך ההסתכלות היא רציונאלית נטולת רגש…כל שישי זה שמירה על פולחן אבות וכיבוד אב ואם כבסיס אוניברסאלי לכפיפות חברתית. בנוסף יש ריחוק מסוים מהרוחות. הפולחנים נחשבים שמשהו לא באמת בעל משמעות אלא ככלי לשימור הסדר החברתי (כך סין הצליחה לדכא כל התפתחות כנסייתית וכל דת קהילתית), גם באירופה השולטים כיבדו את הכנסייה לא בגלל קדושתה בהכרח אלא בגלל יכולתה לשלוט בהמונים. המעמד הבינוני הוא פחות ברור ולעיתים הוא כן מתחבר לדת ולעיתים לא. הקשר ההדוק ביותר בין דת אתית להתפתחות כלכלית רציונאלית הוגשמה בצורות השונות של הפרוטסטנטיות.

ראה גם: מקס וובר- הטיפוסים של הסמכות ותיאום מחייב